אבא

כתב יוס'לה 

 

אני, שעטי לא קלה, קשה לי להעלות את דמות אבא, כל שאכתוב קטן יהיה ממידותיו.

אחד האחרונים מדור הנפילים, עקשן, מאמין בצדקת הדרך. "עם ישראל בארץ ישראל״ היה אצלו לא חזון או מטרה, אלא ממשות בהתגשמותה. אהב מאד לטייל בארץ, אבל הטיול היה לא בילוי של יום חפש, אלא ״אני כאן, ככל שאיטיב להכיר כל פיסה, כל כפר, כל אבן, הזהות תהיה יותר שלמה". כל מעשה או כל החלטה הודרכו ע״י אותו הרעיון. כתב לי לפני כשנה: "אתה קורא בעיתונים ושומע מה קורה בארץ. אנחנו אוכלים איש בבשר רעהו. קטנה האמונה ורפה הרוח, אבל דע לך, מעולם לא היינו חזקים יותר. מאז ומתמיד היו חלשים, היו יורדים, היו מקטרגים והסך הכל הוא, שאנחנו מתחזקים והולכים״ כוונתו היתה מתחזקים בחמר וברוח.

אבא היה אדם עסוק. אחותי ואני ראינו אותו מעט מאד בתקופת הילדות. ברפת עבדו משחר עד לילה וזמן לילדים ולבית לא היה. אח״כ, בתקופת מלחמת-העולם השניה, הלך לצבא הבריטי. חופשים היו פעם בחצי שנה או יותר. הקשר נשמר במכתבים. גם לצבא הלך כי החליט, שאם צריך לעשות, אז הוא בין אלה שיעשו בפועל.

בשלב יותר מאוחר, הלך לעזרה והדרכה ביוטבתה. הוא, בגיל- 50 פלוס עם ״חבר'ה״ בשנות העשרים. נכנם כל כולו לפרוייקט החדש. הוא חשב שרפת ומחלבה שתספק דברי חלב לדרום, אפשר וצריך להקים ליוטבתה!  'מי הם אנשי הסוכנות או משרד החקלאות, שיפריעו לו להקים את המפעל מהר, טוב ויפה?'. הלך למי שצריך, ישב עם מי שישב, כעס כאשר היה מרוגז, והוא ידע לכעוס, והמפעל - קם.

כאשר עזבתי את גבע והלכתי ל״שדות״, הוא הבין והצדיק. היה לו חבל שאני לא נשאר בגבע, אבל אני הרי הולך לאיזור חדש, לכיבוש השממה, ומה הוא יכול להגיד אם לא: ״לך ותצליח! ״ היה מעורב בכל הנעשה אצלי: אם בנטיעות ואם בלול - כל מחזור חדש של אפרוחים, היה מלווה בדאגתו ובברכתו. מתוך מעורבותו הגדולה אצלי במשק, היה מקבל דיווח שבועי שוטף. באותה הזדמנות, היה מספר על הנעשה בגבע, בתחום המשקי והכלכלי,

תוך ירידה לפרטי פרטים.

היה בא ל״שדות״ 3 - 4 פעמים בשנה לשבוע בערך, לובש בגדי- עבודה ושוקע בכל שנחוץ לעשות, לסדר ולתקן.

הוא כאב את פינוי ״שדות״ ממט כאב פיזי. חוץ מהצער המשפחתי על הענין, הוא הרגיש שהורסים במקום לבנות. פשוטו כמשמעו.

אבא היה נקודת הכובד של המשפחה.בני ובנותי אהבו אותו מאד. היו באים אליו הביתה  להנות מדאגתו. ראשית, היה מכין ארוחה לכולם, רק הוא ואמא, בלי עזרה, ואוי- ואבוי למי שניסה לעזור.

אח״כ היינו יושבים ומספרים לו מה הולך והוא - שומע, שואל ומיעץ וגם זה בחכמה, במנות קטנות, בלי לכפות ובלי להעיק.

ובסוף, המחלה, אשר הכריעה אותו. אבא החזק, החסון, אשר תמיד עשה, עבד, עזר, פתאום חסר- ישע, עוזרים לו, הוא תלוי באחרים - את זה לא היה מוכן לסבול. לא רצה לחיות בצורה כזו, ביקש את נפשו למות.

אבא היקר, דמותך תלווה אותי לעד.

יוסל'ה