לישראל (קובץ זכרונות)

כתב יאיר זק

 

הניר הלבן המונח לפני עדיין ריק מכל מילה. דוקא הייתי רוצה שיהיה שופע מילים ומנגינות, סיפורים ותאורים של אנשים ומאורעות, אשר קרו בשכבר הימים או בשנים האחרונות. בתוכי אני יודע, שכל מה שאעשה לא יהיה בו די לתאר חרפים וקיצים, ושנים ועשורים אשר עברו.

אבל אחרי התנצלות זו, הלא צריך להתחיל בנקודה כלשהי -

תמונה ראשונה: ברפת, אלא היכן? הנפשות הפועלות כבר כולן מזמן בעולם שכולו טוב: שרה אתקין ז"ל, חיה'לה ז״ל ואימי ז״ל (לאצ'ה) בויכוח המרעיד את התקרה, עם אבני, כמובן. הנושא בכלל אינו חשוב, העיקר הלהט.

באותם ימים רחוקים, שכל פרה חשובה כמלכה, וקירות הרפת נוצצים, וקרונית הזבל נוסעת מעדנות על מסילתה ומתהפכת בחוץ (לפעמים גם בפנים) וכמה יודעי ח״ן עוד זוכרים את ה"קקאו של בוקר״, ששרה כופה עליך הר כגיגית, שתשתה למען בריאותך. ימי חליבת הפרות ביד, כשיום העבודה מתחיל בחושך ונגמר בחושך, אבל ישנם ימים הקשים פי כמה, כמו היום בו טובלים את הפרות בקטלדיפ. אבני בשיאו, דוחף את הבהמות בכתפיו, מקפל את זנבן, חובט בהן בכל הבא ליד - העיקר שיצנחו לבריכה הצרה המלאה בליזול, על מנת להרוג את הקרציות שדבקו לעורן.

שוב, חוק עייפות החומר אינו חל על ישראל, הוא ממשיך לעבוד, להתווכח והשד יודע מה עוד, לאורך שעות אין ספור.

שבת בצהרים, הכל שובת, הולכים לשחק כדורגל (בהפסקה בין החליבות). אנחנו הילדים, היושבים בפאתי המגרש, מחכים לרגע בו ינגח אבני (מגן ימני ולידו לייבקה מגן שמאלי) בכדור וקרחתו תשאיר כתם זעה על הכדור. המשחק נגמר. רצים לחלוב את הפרות. לפעמים ה״בנות״ עוד מעירות משהו על המשחק, דבר המרתיח את ישראל, בעיקר אם חס וחלילה, המשחק הסתיים בהפסד.

לנו הילדים, היה חשבון מיוחד עם ישראל, כי באותם הימים, חורף פירושו היה בוץ. והמקום היחידי בו אפשר היה לשחק, היה המתבן, או עליית הרפת, ולאבני היה חורה, שהיינו מפוררים את חבילות- החציר והקש. בהקשר לכך היה מגרשנו ממקום משחקנו האהוב. בתור נקמה, היינו מעוללים מעשי קונדס, שידענו שירתיחו אותו, וזו היתה מלחמה מתמשכת, לרוב קרה (מחמת זריזותנו), לפעמים חמה, אם אבני הצליח לתפוס מישהו, שנהג בחוסר זהירות.

בשנת 1947 נכנסתי לעבוד ברפת כבוגר. בפגישתנו הראשונה ביקשתי את אבני כמה ספרים על הענף. הוא הרים גבה ואמר: אתה הלא תהיה פה רק שנה, למה לך לטרוח?

מאד מצא חן בעיניו, אחרי הכל, והחלטנו גם לקנות כמה ספרים נוספים, למי שיחליט להתעניין.

אבני, באספות הקבוצה באותם הימים, היה במילכוד - מצד אחד היה משוכנע בצדקת השקפותיו ומצד שני היה לו קשה להתבטא, בעיקר כשהויכוח התחמם. ביום ראשון שלאחר האספה, היה תמיד מסביר לי מה בעצם עדיין לא הגיע לידי מיצוי באספה.

לא כל הימים שטפו בנחת, אבל בדבר אחד יכולת להיות בטוח - אפילו בויכוח הסוער ביותר, איש זה, מדבר מליבו ותמיד מתכוון למטרה מבלי לדאוג לנוחיותו, או לכל דבר אחר, מלבד יותר תפוקה - פחות הוצאות ויותר רווחיות של הענף.

ועל כך, לשמחתי (למרות שכבר לא עבדתי ברפת), זכה גם להוקרה רשמית.

כשנדמה לך, שכבר הכרת את האיש, בא משהו נוסף - ואלה היו הימים של ישראל ביטבתה. ירדתי לשם על מנת לעזור בכמה ענינים הקשורים בחדר- האוכל, שהיה אז בבניה. מאד ענייו אותי, כיצד אבני מסתדר עם הצעירים. להפתעתי הגדולה, הוא הצליח ליצור מערכת יחסים בלתי רגילה ואפילו, הייתי אומר, הרגשתי בהערכה גדולה מצידם אליו, בעיקר משום שלא ניסה להטיף ולחנך, אלא לעבוד ביחד, מבלי להתנשא. כמה ימים גרנו שם בחדר אחד בלי שום אמצעי קרור, בחום הקיץ של יטבתה, אני לא העזתי להתלונן, כשראיתי אותו רץ לעבודה.

הימים עוברים, השנים נוקפות, אבני נעשה מנהל הנגריה. את הנסיון רכש הלא בימי הצבא הבריטי, כאשר מחמת מגבלות בריאותיות לא נמצא

כשיר לשרות קרבי, האנגלים היו מוכנים לתת לו לנהל חוה גדולה לגידול פרות בקניה, אבל הוא סרב וכך עבד כנגר צבאי.

לאבני היה כלי רכב מיוחד במינו, בו היה עובר בחצר לצורך העבודה. בוקר אחד, המנוע מסרב להניע - "אבני, תן לנסות! " - "לא, בשום- אופן, אני כבר מניע״, - "אבני, אולי בכל זאת? ״ - ״לא! עוד משיכה וגמרנו״...  ״נו טוב, תנסה, אני בטוח שכבר היום אבוד״. משיכה - והמנוע רועם! אבני רותח: ״ידעתי, בגלל זה לא רציתי עזרה... "

דבקות ללא קץ במטרה, חריצות, יושר - כל מיני תכונות, כאילו בנליות, ופתאום ניצב לפניך אדם, שהכרת כל-כך הרבה שנים, באור חדש, בפעם הראשונה, ואתה שואל: האם עוד אפגוש אנשים כאלה שכל חייהם נתנו למטרה שהאמינו בה?

יאיר זק