אמא

כתבה יעליק

 

כשהיינו ילדים קטנים ואת היית מטפלת של הגדולים בבית-הספר, רציתי להיות כבר ילדה גדולה ושאת תהיי המטפלת שלי, אבל בדיוק אז עברת לעבוד במטבח הכשר של ההורים.

זכורים לי ימי חורף ארוכים וקרים, כאשר היו באים לחדר שלך ושל אבא, הרבה ילדים מתכרבלים על המיטות סביבך ואת אהבת לקרוא לנו סיפורים מכרכים כחולים ועבים של ״דבר לילדים״.

לימדת אותי לאפות עוגות, להפריד את הביצים בלי שאף טיפה מה״צהוב״ תכנס לקערית עם ה״לבנים״ ולעשות קצף בעזרת מקצפת-היד, קצף קשה קשה, עד שכשהופכים את הקערה הוא לא נשפך. גם אם היד כבר כאבה, אסור להפסיק באמצע, כי הקצף "יישבר״ ונחוץ להחליף ידיים.

ולסרוג - בהתחלה רק "ימין" וכאשר גמרתי את השורה חיפשתי אותך כדי שתתחילי לי את השורה הבאה.

אהבת לכבס ולעמלן את החולצות הלבנות ולגהצן בתשומת לב רבה והן יצאו מתחת לידך מבהיקות ויפות.

ויותר מאוחר - הנכדים. הם היו כל עולמך. אהבת להכין להם מיני מאפה ודברים טובים.

ומשחקי הדומינו, ישבתם בשבתות בבוקר ושיחקתם וכמעט תמיד הקטנים היו "מנצחים״ אותך.

עוגות השמרים הטעימות, שאהבת לאפות, ועם מגש עמוס, מכוסה במפיות ניר מתנפנפות, את פוסעת בדרך אלינו ומכבדת את הנקרים בדרכך.

הבית שלך ושל אבא היה פתוח תמיד. אנחנו והילדים וחבריהם אהבנו לבוא אליכם כמעט כל יום, ומאוחר יותר, אתם הייתם באים אלינו מדי ערב.

העבודה היתה חשובה לך מאד ובכל מקום שעבדת, שיתפת אותנו בקורה סביבך.

כשעבדת ברפת, בטיפול ביונקים ובאחזקת המחלבה, אהבנו לבוא אליך. ומאוחר יותר, כשהתחלת לסרוג במכונת הסריגה, זכורים לי היטב הקשיים וההתלבטויות בהתחלה, אולם את לא נכנעת - נסעת לימי עיון ולמדת את המקצוע, והעבודות שלך היו יפות ומבוקשות. 

התקופה האחרונה של חייך היתה קשה מנשוא, אולם לא הרבית להתלונן. קיבלת את הדין בשקט ונדמה לי, שהשלמת עם המצב.

היה לי קשה לראותך בסבלך וניסיתי להקל עליך במידת יכולתי. 

יהיה זכרך ברוך