מדבריו

הגיגים

האושר

שמים תכולים. חמה בהדרה. הרוחות משחקות בזלזלי העצים. אני בחדרי. הגיעני זמר מהחוץ, מלבב, עדין, אלוהי. נמשכתי לחלון. אשה מוליכה, בעגלת ילדים, את ילדה מבית התינוקות לחדרה. ראשה מורכן על פריה. שרה. החדווה ממלאה אותה. לא הבחנתי בפניה, עלי היסמין בגזוזטרה חצצו. עברתי לחלון שממול. ערפו של האושר ראיתי, אבל את קולו שמעתי ברורות.

 

חתולים, כלבים, ילדים

חוט משולש של ידידות. תנאי חיים שונים. ה­אחרונים — בטיפולם של כל הכוחות הטובים. הרא­שונים — עלובי־חיים. מזונם שיורים, מצעם עפר, צלחתם מטמאה, מגעם דווי.

החיות והילדים אינם יודעים את אלה. החיות מלקקות את הילדים, מתחככות בהם. הילדים מחב­קים ומנשקים את החיות ופיותיהם הורודים קולטים את אצבעותיהם למציצה... ההורים רוויי־נחת...

?...

 

אטימות מכוונת

נבונים, טובים, ישרים, חולפים על פניך כלוחות־עץ, כעמודי־אבן, (ההפרש רק בתנועה), כאילו אין בינך לבינם ברית־אחים. לא ״ה׳ עמכם״, לא ״שלום עליכם״, לא ״צפרא טבא״, לא "ערבא טבא". לא הדר, לא חן.

עד מתי?...

 

הקבוצה

רכה, חסודה, חיננית, נטלוה והניחוה על ספסל הנאשמים. זה אומר: נתנה, וזה אומר: גרעה. זה טוען: מלאה חובתה ; וזה טוען: החסירה. זה מראה על גומת־חן בלחיה וזה מראה על יבלת קטנה בבוהן רגלה. לא שעו לחכמים שאמרו: ״עיניה יפות — אין גופה צריך בדיקה״. נתבעת החמודה, עד... בית־דין.

והיא — אדמומית עוטה פניה. מסתכלת בשופטים, בקטגורים, בסנגורים, בעדים, בקהל, תוהה ומהרהרת — מה רוצים ?.. לא שדות נתתי להם ?... לא כרמים, פרדסים, רפתות, דירים, לולים, כוורות ובריכות דגים ?... לא סדרתים בשיכונים ?... לא התקנתי להם כרי־דשא, גינות, חורשות, שדרות, מדרכות וגולות מים לרוויה ולרחצה ?... לא הקמתי להם בתי אולפנא, בתי־ילדים, בתי תרבות ושעשועים ?... לא שמתים ברכה לגופם ולזולתם ?... לא...? לא...?

— לאט לך, חביבה. לבי לך. אבל... ממי יתבעו בנים ?... זרה לא תתן להם.

א־מא!

 

אלהים

הוא דרוש לדלי־המעש, לחוטאים, לאובדי־דרך. אבל בונים, יוצרים, מתקני־עולם־באמת, מה הם מחפשים,  אלהים?.. — הלא הוא בקרבם!

                  א. א. צ.