אבא - דור שלישי בארץ

כתב משה

אבא נולד בשלהי המאה הקודמת, בעיר עכו, בשכונת היהודים הקטנה דאז. הוריו עסקו במסחר בדים, כאשר המרכז היה בביירות אשר בלבנון.          

היה הבכור לשישה אחים ואחיות. מפאת התחממות האוירה הביטחונית בין יהודים וערבים, עקב עליית יהודים ארצה, עליית הבילויים הראשונה, עברה המשפחה לגור בקהילה היהודית בשפרעם, שנחשבה לבטוחה יותר. קהילה אשר גרה בשפרעם ברציפות מאז חורבן בית שני. המקום פונה מיהודים בשנת 1917. מאוחר יותר אבא סייע לנשיא בן צבי המנוח באיסוף חומר היסטורי על קהילת שפרעם.

עוד לפני הפינוי הכללי משפרעם עברה המשפחה לזכרון יעקב, התקופה, ימי המלחמה בין האנגלים לתורכים. כשאר צעירי זכרון יעקב, גם אבא הצליח לחמוק מאנשי הגיוס של הצבא התורכי, עד שנתפתה וגויס לקורס קצינים לצבא התורכי, באמצע הדרך למדבר הרגיש שהדרך לא מובילה לקורס קצינים, חקירה קצרה הבהירה שמדובר ביחידת מובילי גמלים. עם עוד כמה בחורים בתרגיל לילה מוצלח ברחו ומצאו מסתור בחיפה דהיום, שגודלה היה, שכונה קטנה בבת גלים.

 בנערותו למד באליאנס בחיפה, וכמקצוע למד חרטות ומכונאות אצל "מילר ושות" הידוע מחיפה, שהיה יבואן של מנועי דיזל, למשאבות מים וטחנות קמח. אותם מנועי דיזל בעלי קצב איטי עם בקבוק שורק, אשר היה בשימוש בפרדסים, והשריקה שימשה את בעל הפרדס לידע אם משאבתו פועלת.

כך, בעגלות על חמורים, ברכבות ובדליז'נסים, נדד על פני כל המזרח התיכון בהרכבת מנועים ומשאבות. כמי שידע ערבית על בוריה וכן צרפתית, הסתדר עם הערבים ונחלץ מסכנות שיהודי בתהפוכות  העיתים נתקל בהם. בידיעת ההיסטוריה והמסורת הערבית קנה את לב שכניו הערבים, דבר שעזר לו במשך השנים לבוא עמם במשא ומתן בטחוני בכל מקום שגר בו. אבא ידע היטב גם את השפה העברית, אך כשהתקשה לתרגם מילה או פסוק מהתנ"ך, קרא פסוק זה בתנ"ך בתרגום ערבי שהיה עימו (תרגום מתקופת הרמב"ם) ומתוך כך הסבירו בעברית. אבא היה במשך שנים, חבר תנועת בני ברית ועסק רבות במתת-סתר כמצווה.

ב1924 בדצמבר, הגיעו ארצה לחיפה כעולות מרוסיה מהעיר מינסק שלוש עלמות אחיות אשר נשלחו לזכרון יעקב לעבודה. שנה לאחר מכן נשא אבא לאשה אחת מהן את אסתר הלא היא אימי. עברו לפתח תקוה. נתוודעו לחבורות החלוצים הידועים כאנשי העליה השניה והשלישית. אבא נתפס ביתר שאת לרעיון החלוצי ולהתישבות בעזרת המוסדות.   נקבע המקום "כפר ברוך" והחלה פרשת סיור ותיור במקום, נסיעות בעגלה דרך ואדי ערה של הימים ההם, זה סיפור מיוחד. אם ואדי ערה אינו היום כולו בידי יהודים הרי כפי שסיפר לי אבי, זה בגלל שסבו היה יותר איש כספים מאשר חזון, היות ולפי שסיפר לי: אפנדי מביירות בעל כל אדמות ואדי ערה היה חייב לסבו של אבי סכום כסף, אותו אפנדי אשר ידע שאין ביכולתו לגבות כספים מתושבי ואדי ערה מפאת "שובבותם" הרבה, הציע לסבו של אבי עיסקה, כל אדמות ואדי ערה תמורת החוב.  יום שלם הסתובבו בין הכפרים, לבסוף סרב לעיסקה, מכיוון שלא האמין שיוכל להוציא מהם פרוטה, וראה בהצאת האפנדי כמי שרוצה להערים עליו, גם לא האמין לספרי הטאבו של התורכים כי הבקשיש היה חזק מהם.

ב1926 היה בין מייסדי המושב השכן לנהלל - כפר ברוך - אליו הצטרפו גם אחיו שלום ומשפחתו ואחותו מרגלית ומשפחתה, (אחותו רחל ומשפחתה התיישבה בבאר טוביה, האחות יפיה ומשפחתה בשכונת בורוכוב וטובה ומשפחתה נשארו אם ההורים בזכרון יעקב). לאבא העובדה שכל המשפחה עסקה בהתיישבות חלוצית גרמה קורת רוח רבה.

בכפר ברוך נשא בתפקידים מרכזיים, החיים בכפר אשר זה עתה מתחיל צעדיו הראשונים היו די קשים, הדיור באוהלים, ולאחר מכן בצריף, שמירה, התנפלויות ערבים שירדו מהרי אפרים, מאורעות 1929, שריפת שדות, שריפת הגורן, שדות קמה נפלאים, שבוקר אחד נתברר שהיו לכרסום ללהקות עכברים שגלשו מהרי אפרים והסביבה המוזנחת. "שנת עכברים" היתה קשה משנת בצורת, והיו שנות בצורת.

אבא בסדר המופתי שלו, טיפח משק מסודר עם סביבה, שהפרח אף פעם לא חסר בו.

כזכרוני, עשה לנטיעת כרמים. היו אלא שנים קשות מאוד, כל מצרך להביא מחיפה או מעפולה. התחבורה, בעגלה או רכבת העמק, שרות רפואי היה בבית החולים העמק אשר במעין חרוד שם נולדנו אחי ואני.

התקופה, קדחת ודיזנטריות שאימי לא יכלה להיפטר מהם, ולאחר שש שנים ציוה הרופא חד משמעית, באם אמי חפצת חיים עלינו לעזוב את כפר ברוך בהקדם, ולחזור להרים, לזכרון יעקב. בלב כבד מאוד בעגלה רתומה לזוג סוסים עם שני ילדים קטנים עשו דרכם דרך ואדי מילק לזכרון יעקב.

הימים ימי כיבוש ביצות כברה (ע"י הברון רוטשילד, פיק"א)  אותן אדמות שהיום מעובדות ע"י קיבוץ מעין צבי. כבעל סוסים ועגלה יצא אבא לעבודה זו, בד בבד רכשה המשפחה חלקת אדמה, ליד הכפר פרדיס, מצפונו של פרדס "נזלה" הידוע שלמרגלות זכרון יעקב. בחלקה זו נטעו פרדס, חפרו באר עמוקה, אבא העמיד מנוע דיזל של מילר עם בקבוק שורק והפעילו בו משאבת מים. מים היו בשפע. מנוע הדיזל עבד מצוין, אך עד שהיו מניעים אותו, זה סיפור בפני עצמו, והיוה מקור לבדיחות וצחוק במשך שנים רבות. ועד שהפרדס יניב פרי, בינות לעצים גידלו ירקות.

הגיעו מאורעות 1936, ובין ערביי הכפר פרדיס ליד הפרדס שלנו, פרצו מריבות, מריבות חלוקה בין החמולות על הירושה הזכרונית, מי יקבל את חצרו של מי, והסיפור שהתהלך, שהפרדס שלנו היה במחלוקת בין שתי חמולות, ונפל הפור בידי חמולה מסוימת (כל זאת כמובן אחרי שזרקו את הזכרונים לים, למרות שגרו בחצרם אכלו מפתם ודיברו אידיש). החמולה שהפרדס לא נפל בגורלה, מפאת שנאת חינם וקינאה החליטה "לא לנו יהיה ולא לכם", וסופר ששכרה כמה שייגצים מ"כנופיית אבו חלד", ויהי ערב ויהי בוקר ונתבשרנו על ידי אבא שהכנופיות כרתו אלפי עצים בפרדס, שנה אחת לאחר שהחל להניב פרי. המכה היתה חזקה, אבא השקיע (יחד עם אחיו שלום) ממיטב אונם והונם בפרדס, כמקור פרנסה עיקרי בעתיד. כך נסיון שני להיאחז בקרקע נכשל.

בליל סערה של חורף זכרוני, הרוח העיפה את האורווה-צריף, אחד הסוסים, מומחה להתרה עצמית ובריחות, נקשר בשרשרת "נגד בריחות", הסוס השני נקשר בחבל דק. עם התהפכות האורווה, בעל שרשרת הברזל נמצא תלוי ומת, לשני נקרע החבל ויצא לרעות באחו. זה היה האות לאבא להפסיק לייבש את ביצות כברה.

אבא החל לעבוד בגננות ועזר לאמא בעבודתה כסוכנת מכונות תפירה זינגר, וכסוכנת חברת ביטוח "יהודה".

אז גם גמלה ההחלטה לצאת שנית להתיישבות, הפעם אבא קנה משק במושב חרות שבגוש תל מונד ובאמצע מלחמת העולם השניה, עם הסוס שנשאר רתום לעגלה יחידה ירדנו למושב חרות. משק מעורב, ירקות, פרדס, ובעלי חיים. כחקלאי ותיק, גני הירק שלו היו לדוגמא במושב. אבא ניהל התכתבות ענפה עם מומחי "השדה". אבא בכל שנותיו חי במסגרת אמצעיו, לא שקע בחובות.

ב1945 התגייסתי לפלמ"ח, אחי מרדכי התגייס לפלמ"ח לפני מלחמת העצמאות, התקפות הערבים, רציחות בדרכים, האורווה שלנו נפרצה ונגנבו הסוסים, "צעירי המושב" ארגנו לנו סוס אחר מהכפר הערבי טירה (הלא הוא הסוס ג'ימי שהגיע לגבע). 

ההתקפות הרצחניות סביב המושב הגיעו לשיאן ברציחתם של כמה מבני כפר הס השכן, המצב הכללי ובנוסף למחלותיה של אמא הביא לערעור רציני במצבה.

אבא נשאר נושא את המשק בעצמו, בגילו, יחידי לא היה לו סיכוי להחזיק מעמד והיתה סכנה שהמשק ישקע בחובות, החלטנו למוכרו ובכסף זה לבוא כהורה לגבע.

אבא היה איש ספר, השירה והספרות. בזמנו הרבה להרצות, כתב בעיתונים סטיריים כ"תשע בערב" של אביגדור המאירי, תמיד כתב שירים, וסיפורים בחרוזים.

בשהותו במושב חרות, היה זמן רב יושב ראש משפט חברים במושב ובגוש.  בזמנו נדרש רבות לעבודה ציבורית, אך שמיעתו הלקויה בתקופת טרום מכשירי עזר לשמיעה, לא אפשרה לו להשתלב בשלמות בעבודה ולרוב סרב.

בן 84 שנים במותו.

ת.נ.צ.ב.ה.

                                        משה אבן צור