×

אזהרה

Update: Could not open update site #27 "Akeeba Backup Core", URL: http://cdn.akeebabackup.com/updates/pkgakeebacore.xml

שרה אתקין (גרודסקי)

 

נולדה ברוסיה

נטמנה בגבע   16.10.1972

ח' בחשוון תשל"ג

 שרה מספרת על עצמה

 

אחרי המלחמה העולמית הראשונה, עם הכרזת בלפור, הנוער שעמד על פרשת דרכים, הצטרף לתנועה הציונית. הרגש היהודי היה תמיד פגוע ע״י השנאה והבוז של הגויים אליהם, שהיה מורגש על כל צעד ושעל. היטב זכרנו עוד בהיותנו ילדים ששקצים קטנים היו רוגמים אותנו באבנים ומכנים אותנו ״בייליס״ ואנחנו היינו משיבים וקוראים להם ״מצוך״, מבלי להבין את פירוש השם.

היינו לציונים ומוכנים לכל הקרבה עצמית, לעלות ארצה לבנותה ולהיות עם חופשי. חיינו קיבלו אז טעם אחר. בקוצר רוח חיכינו לאפשרות לעלות. סוף-סוף התקבלה הבשורה והקבוצה הראשונה של חלוצים בעירנו, ביאליסטוק, התחילה להתכונן לדרך. הדבר לא מצא חן בעיני ההורים, אבל כל זמן שזה היה בגדר של חלום, לא אחזו בשום אמצעים, אבל ברגע שהדבר התחיל להיות אקטואלי, החלה פרשה קשה מאוד של היאבקות. כל המכשולים שנערמו בדרכי ע״י אמי (אבא מת שנה לפני זה) לא הועילו וכשנוכחה לדעת שלא תוכל לי השלימה סוף סוף. הנסיעה ארכה כששה שבועות. התעכבנו בוורשה, היינו בגרוכוב, חווה חלוצית בזמנים ההם, עברנו את וינה ואת טריאסט ומפה עלינו על האניה. ידענו שהננו מתקרבים לארץ ולשמחה לא היה גבול. זכורני, שרוב האנשים חלו במחלת הים ושכבו ממש, וברגע שמישהו קרא שארץ ישראל נראית מרחוק, אלה האנשים, שלפני רגע קט לא יכלו להרים ראש, לבשו עוז וגבורה ורצו לראות את המראה הנהדר. אינני יודעת איך חזרו הכוחות אז לכולם. אלה היו רגעים שלא חוזרים הרבה פעמים בחיי אנוש. איזו קדושה אפפה אותנו בהתקרבנו לחוף, היינו כולנו מוקסמים.

האשה שהיה איכפת לה

 

קיימת אפשרות של חלוקת המין האנושי (בשחור ולבן, כמובן) לשתי קטגוריות: אלה שלא איכפת להם אלא לכתונת אשר לעורם, לבשרם, וכל מעיינם אינו אלא באגו שלהם בלבד, ולאלה שאיכפת להם, ומאוד איכפת להם, גם עניינם של הזולת, לפחות בסביבתם. חלוקה כזו ניתן ליחס לכל ציבור שהוא: לעם, לכרך, לעיר, לכפר ואף לקבוצה.

כאשר באים ולו רק לתמצת את סגולותיה של שרה אטקין, אי אפשר שלא להתעכב בקו הבולט ביותר באישיותה — האיכפתיות הזאת. כאשר אתה סוקר לאחור ונזכר בכל אשר עשתה בעבודתה ב­בית הילדים, ברפת, במטבח — אין אתה יכול שלא לציין את האיכפתיות האקטיבית והמאמץ המתמיד למצות את כל יכולתה ואף למעלה מזה. על זאת יכולים להעיד כל אלה שבאו במגע אתה בכל סוגי עבו­דה, אשר עשתה. אזכיר לדוגמא את עבודתה במטבח בשנים ההן, כאשר תקציב הכלכלה היה מצומצם ב­יותר. כמוני כחברים אחרים, ראינוה כאשר היתה נאבקת עם עצמה במילוי תפקידה כאקונומית. מצד אחד שקדה בקפדנות על שמירת מסגרת התקציב, לבלי חרוג ממנה ומאידך דאגה לסיפוק הצרכים הסבירים לאוכלים. כמוני כמגישים אחרים הרגשנו יפה כיצד עמדה על המשמר וטרחה הרבה, שכל אלה הזקוקים למזון מיוחד, יקבלוהו במלואו, כי היה איכפת לה וזו אך דוגמא אחת מרבות.

בשנות חייה האחרונות, כאשר מגבלותיה הפיזיות צמצמו את שטח פעולתה, דכדך אותה הדבר מאוד, אולם לא מנע בעדה לבוא לאספות, אף שלא היה לה כל אינטרס אישי בכך. כל נושא שנדון היה קרוב לליבה. על כל עול, עיוות או שגגה היתה מגיבה באספה, בדרך המיוחדת לה. מעולם לא השלימה ולא החשתה, כי הציק לה, כאב לה ושוב בשל אותו הקו הסגולי של שרה. היה איכפת לה. ראיות לכך אפשר להביא למכביר, ואם נתחיל לפרטן שוב אין אנו מפסיקים. אולם אפיזודה אחת אי־אפשר שלא להזכיר: באותו יום מר ונמהר, מתה שלה, קודם כל שלה, אהרון אטקין ז״ל, היה מוטל לפניה בארון בחדר התרבות של אז, נכנסה שרה למטבח והזכירה לעובדים, שיום חמישי הוא אותו יום ויש לגשת לקצב שבכפר יחזקאל ולהביא בשר כשר בשביל ההורים לשבת. היא, שרה, באה להזכיר לעובדי המטבח הנבוכים והמתאבלים על האסון, שיש לשוב לסדר היום, למרות הכל. ושוב משום שאיכפת לה גם עכשיו, כי תמיד, תמיד איכפת לה ומאד מאד איכפת.

 

שמואל מ.