***

אחוזי ומוכי הלם, ושחים מכובד האסון — עדיין הננו אחרי מותו של אחד מאתנו — מחברינו ומבני כיתתנו — משה׳לה אברמסון. כעצם מעצמנו ובשר מבשרנו היה הוא לנו — יחד גדלנו מילדות לאורך דרך ארוכה — מגן-הילדים לבית הספר, ומבית הספר לצבא, ואחרי הצבא חזרה הביתה אל הקבוצה ואל המשק — הלאה הוא לא זכה להגיע. ודווקא הוא — שיצא אך זה מפתח הבית על מנת לנסות ולמצוא את אושרו וסיפוקו בחיים — והגורל האכזרי השיגו באחת מדרכי הנגב המאובקות ביום הראשון לעבודתו שם.

משה׳לה הצטרף אלינו בהיותנו בגן — צעיר מאתנו במשהו — קטן בגוף ונמוך קומה — אך לא כן ברוחו — לעתים אפילו נדמה היה שברוחו התעלה והיה עוד יותר מאתנו, איתן וקשוח — ההיפך מרך הלבב — מעולם, לא היה בין המפגרים והנחשלים — במשחקי ספורט ושחיה, באימוני צניחה, תירגולים ומסעות מפרכים. אחד הדברים האופייניים לו — לפני 7 שנים בדיוק היה הדבר, בהתגייסנו לצבא — הימים שלפני ״קדש״ — ימי הפעולות על הגבול של צה״ל בכלל והצנחנים בפרט; לפני גיוסנו ניסו לדבר על לבו ולהשפיע עליו שיתגייס לנח״ל - אבל הוא סרב בעקשנות וכשלא היה לו יותר תירוצים ונימוקים נגד הדבר — הצליח להיפטר ע״י הצהרה שהוא בכלל עדיין צעיר, בגילו, ולכן אי אפשר לחייבו לגיוס לפני הגיעו ל־18. בהיותנו ב״קלט״, והנה הוא בין המוצבים ל״גולני״ — אכזבתו היתה קשה ומרה — אבל לא איש כמוהו ישפיל את ראשו וייכנע — ברגע האחרון לפני תזוזת המכונית זינק עם ה״קיטבג״ ארצה וכעבור רגע — מבלי שאיש ירגיש בכך, הוא כבר נבלע והתערבב בתוכנו, בין הנשארים, בחזרה — וכשנשאל על ידינו ענה ואמר: איך אוכל לבוא הביתה — ולהראות את פני כש­חברי בצנחנים ואני לא? במשך מספר ימים הס­תרנו אותו בתוכנו — נתנו לו שמיכה לישון בה בלילה — והגנבנו לו אוכל מהתור - וכך בילה כמה ימים באורח בלתי ליגאלי — עד שהצליח להתקבל לצנחנים, נפרדנו הפעם בשמחה רבה וה­דדית והוא יצא לדרכו — בצבא נפגשנו מספר פעמים גם מחוץ לחופשות בבית — בתירגולים משותפים, בצעדה, באליפות הספורט של צה״ל — הוא לקח חלק בכל — ואף פעם לא התאונן ולא רטן שקשה לו, שדופקים אותו. וכך, תמיד ברוח טובה ומאוששת, צעד זקוף עד לשחרורו.

באופן טבעי ומובן וללא בעיות חזר הביתה, לגבע, ולפני שהספיק להיות נבוך ותועה — נענה לבקשה לעבוד שנה ברפת — תפס את העבו­דה ללא כל קושי — וכשצריך ידע להיות רציני ואחראי בעבודה. היה בעל טביעת עין-חדה ותוך זמן קצר הכיר הרבה מהפרות — אך לא מצא את סיפוקו ברפת — ושוב הוא נמשך אל האויר הצח, אל ריח השדה והמרחב שבו — וחזר לעבוד בתפוחי האדמה. משצומצם הענף ואחר־כך חוסל עבר לע­בוד בפלחה, ושם הוא נהנה מהעבודה, בערבי הקיץ היה יושב על הדשא, והחברה הצעירים על ידו ומסביבו — הוא היווה בשבילם מעין מרכז חי, שאתו היו מבלים ומשוחחים, ותמיד היה שמח מסביבו — לכל החוזרים מהצבא ולאלה אשר בצבא.

לאחרונה, לאחר שבני הכיתה נישאו והקימו מש­פחות — רחקנו קצת בשעות שלאחר העבודה ממנו, ונדמה שזה גרם לו קצת אי נוחות וחוסר שביעות רצון — ואחד הדברים שנתן לו דחיפה לרצות לצאת לשנה מהבית קצת ״לראות את העולם״ ולמ­צוא את אושרו — טוב היה שהקבוצה איפשרה לו זאת — ומה רב היה אסוננו בהיוודע הידיעה המחרידה על מותו הטראגי — אין ניחומים ואין כל כופר לאבידה — רק זכרו יישאר תמיד אתנו — כי אחד מאתנו היה וכזה נשאר עד יומו האחרון — יהי זכרו ברוך!