למשה׳לה

כתבה רותה

אינני מאמינה ב״גורל״ — ואף פעם לא קשרתי איזו שהן תופעות בחיים עם יד הגורל.

אך הפעם...

הפעם נכתב גורלך אי שם ממעל — ונכתב באו­תיות דם.

משהו עצום ונורא — עצום מתבונת אנוש — צמא היה לדם, ודם צעיר, דמך אתה.

ואותה יד נעלמה היא שכיוונה דבריך באותה אסיפה, והלבישתם תום וקלות נעורים. היא שדחפה למעלה את כל אותן הידיים שהצביעו בעד היציאה לחופש, והיא שהצביעה דוקא עליך מתוך כל אותם חברים מועמדים — כי גורלך נחתם כבר אז - ונחתם בדם.

ואז החלה הריצה המטורפת, ההתחרות עם הזמן להשיג את המות.

טלגרמה, חצאי מלים, סירוב להמתין מעט, מספר שעות של שינה חטופה אחרי משמרת לילה — והמזוודה כבר ארוזה והאוטו דוהר לשם, לשם...

ובאותה כתובת דם היה כתוב: התאריך!  אותה שנת חופש מבוקשת, יום העבודה הראשון, הנסיעה הראשונה בעגלה הראשונה — זוהי נקודת האפס... אחריה אין ולא כלום.

כשהובאת לגבע — ילד קטן ורזה, שהגורל פגע בו קשה, הייתי כבר ״גדולה״. הוכנסת למשפחה ונקלטת, חילקנו אתך את חמימות חדר ההורים: את מנת הממתקים, את מעשי הקונדסות והעונש המלווה אותם. לימדנו אותך להתחמק מזעם וליהנות מרוחב לב — והיית כאחד מילדי המשפחה. לא אתיימר שהכרתי אותך היטב — מרחק הגילים עשה את שלו, הרגשתי רק שפה לא רחוק גדל לו נער, מתפתח, מתבגר ומצטרף לעולם המבוגרים.

רזה וצר כתפיים — בחיוך על הפנים — מנסה להתחמק מעולו הכבד של העולם שנראה היה כבד מכתפיך, כאילו אמרת: עוד יבוא יום ואטה שכמי ברצינות לשאת בעול.

ואותו יום לא יבוא יותר.

ולנו, לאוהבים, נותרו רק הצער, הדאבה והיתמות.

רותה