חיה איננה...

כתבה חנה גוריון

עדיין לא נקלט מושג זה. נדמה כי אך נסעה לזמן־מה. כה אהבה את החיים וכה הרבה מוכנה היתה עוד לקבל מהם ואף לתת. תמיד ערה הן בחייה הפרטיים והן בחיי החברה, תמיד היתה נכונה לשתף עצמה בשמחת חבר ואף בסבלו, בלי זיק של חנופה או רכילות.

בתור רעיה ואם היתה חיה מסורה ללא גבול. משתפת עצמה בחיי בעלה בתקופת משברים וזעזועים שונים. מבינה לרוח בניה ומלווה אותם בדרך חייהם בעירנות ובהדרכה הזוכה להערכת כולם. והנה היא סבתא. נכדתה גדלה כמעט רק על ברכיה, בכדי לאפשר לבן ולכלה ללמוד ולהשתלם, למרות מצב בריאותה הרופף לא קשה לה לקבל על עצמה את הדאגה לילדה המתקשרת אליה באהבה רבה.

כחברה היתה חיה נאמנה לקבוצה ולכל חבריה. מילאה תפקידים אחראיים בכל לבה ומאודה. שמרה על פריון העבודה ועל יעילותו של כל רגע, לבל ילך לאיבוד. מדריכה את חברותיה בעבודה ברוח זו ודואגת לחסכון מקסימלי בחומר ובזמן הנתונים בידה על מנת להפכם למוצרים, לתפוקה, לפרי.

די היה לשמוע את צחוקה המתרונן והנעים, כדי לדעת ששעת אושר פקדתה, בה תוכל להסיח דעתה מיסוריה. כך היתה גם לפני לכתה מאתנו. התכוננהלנוח מעט. לתקן את הניתן לתיקון בגופה הדווי, בכדי שתוכל להמשיך לחיות, לפעול ולהיות סעד לאחרים.

אך הגורל רצה אחרת. לפתע נגזר עליה לחדול...

זכרה לא ימוש מקרבנו.

חנה ג.