בתי

בתי, יחידת־נפשי, ח י ה  יקירתי!

מה טוב ומה נעים היה לי כל עוד היית עמדי.

תמיד היו מעיני רק בך. יקרת לי מכל.

לא בכרתיך על פני יתר צאצאי. אותה מידת אהבה חשתי אל כל בני.

יעקב אבינו ע״ה הלביש את בן זקוניו יוסף כתונת פסים.

ואילו את, חיה, חמדת־חיי ויקרת־יקרוּתי, את פיארת וקישטת אותנו. 

את שימשת ככתר שם טוב לכל ביתנו וחברי הקיבוץ, והעטרת אותנו בעטרת מידותיך המצוינות והמיוחדות במינן.

רבות היו התלאות בימי חלדי ומשברים שונים עברו עלי.

ובכל צרה ובשעת פגע ותקלה חשתי והרגשתי את הולם לבך הפועם כהד למתרחש בלבי אני.

אחר כל מפלה בחיי יום יום קמתי, בדעתי, כי ימינך תסעדני.

על כל אסון הבלגתי בהרגישי, כי נחמתך תרפאני.

את עמדת בשער נפשי וגרשת בלהט נשמתך הכרובית את כל מזיקי היאוש שארבו לי ותעודדיני.

את נסכת בקרבי זיו אור שמש בעצם הויתך ובתום דרכך. באמונתך הכנה בטוב וביפה — האצלת עלי רוח חדשה ורקמת לי עולם שכולו נאה. 

---------------------------------------------------------------------------------------------------

— והנה לפתע נלקחת מאתנו, ועולמי חשך...

אני האב הזקן קורא ״יתגדל ויתקדש״ אחריך בתי...

אויה לי!

מה לי בעולם זה בלעדיך?

רק אופל וצער, רק אבל וקינים מלאתי מאז עזבתני לאנחות.

לו גם חוננתי בחרט משורר כביאליק נבצר ממני לתת בטוי לגודל צרת־נפשי ואסוני, שאין לו מרפא ותנחומים.

ומי אני יהודי דל־כוח ועמוק־היגון והכאב, כי אתן מבע למשבר בו השברתי בפרידתך הנצחית.

התוגה צורבת את לבי, הצער מקוסם את כל חושי ואברי, אשב דומם ומשמים, כי אין מנחם לי.

חיים אריה רייזקינד