על ישראל אורן שנעקר (דברים על הקבר)
כתב נחמן
בחטף נעקר ישראל.
כמו עץ האורן הגדול שנשבר ברוח החזקה ונפל.
בעודו מכין עצמו לשוב הביתה מבית החולים כדי להתכונן לשלב אחר בטיפול - נחטף.
ישראל ייזכר אצלנו תמיד כמי שמפגש אתו כרוך תמיד במשהו מצחיק. לפעמים מצחיק מאוד, עד דמעות. והנה אנחנו מוליכים אותו בלב דומע אל מקום מנוחתו האחרון.
ילדות של עוני ומצוקה הייתה ילדותו של ישראל. בשכונת בית ישראל שבירושלים נולד, לפני 78 שנים. אביו היגר עם אחדים מילדיהם לאוסטרליה, המשפחה התפרקה. האם נשארה כאן ועמה הילד הרך ישראל. ללא משענת וללא תמיכה נותרה. תלתה תקוותה באל שבשמים. הילד ישראל למד בחדר מסורתי ואחר-כך בבית הספר ״תחכמוני״ ושימש גם כנער־מקהלה בבית הכנסת.
סיפוריו של ישראל על הווי ילדותו בירושלים היו ספוגים אהבה רבה לעולם ההוא, שלכאורה צריך היה לעורר בו רק רגשי מצוקה ומרירות. לא כך היה. מנהגי הקהילה היהודית, תמונות של מקומות, משחקי-ילדות, הווי ומנהגים, דמויות אנשים, מקרים מיוחדים, מנגינות ושאר זכרי-עבר היו מושקעים עמוק בנפשו של ישראל והוא היה חוזר ומספר בהם בצודה מיוחדת ומרתקת. תמיד הם היו רוויים במין ארשת של בת-צחוק נפלאה בעוד הוא נותר תמיד רציני לעילא.
לא תשכח גם תכונת ה״מתיחה״ המיוחדת של ישראל. מין מעשי קונדס של אדם מבוגר ומיושב בדעתו - נשמת ילד, שכולה צחוק, עליצות וחדווה - באחת מפניה. כאשר היה עולה על הבמה באחת ההצגות ההיתוליות, החידונים, שבאחרון בהם עוד השתתף בחג-העליה של גבע - למראהו או למשמע אופן דיבורו היה הקהל מתפקע מצחוק.
אפילו משנודעה הבשורה הרעה על פטירתו - אמרו אנשים זה לזה: ״לא יתכן, ישראל בוודאי יופיע, יקרוץ בעינו ויפטיר: ׳שוטים שכמותכם, לא הבנתם שמתחתי אתכם ? מתי תבינו אותי סוף סוף ?׳... ״.
מירושלים עבר הנער ישראל לשפיה, בה התחנכו ילדים ממה שקראו ״שכבות מצוקה״. שם הוא למד, עבד והתחנך, וככל בוגרי המוסד המיוחד הזה גדל להיות איש-עבודה. ישר-דרך, נאמן ומסור. גם על שפיה היו לישראל סיפורים אין-ספור, מיני ״מעשיות״ רוויות צחוק ודמע, כדרכו. היה חוזר ומספר את מקרה החמור שעליו רכב פעם לזכרון, לצרכי קניות כלשהן, שבהן עסק כבר בילדותו - והנה מסיבה כלשהי החמור השתולל ונשך בעוצמה את רגלו של הרוכב, דבר שהביא לשליחתו לטיפול ממושך בבית-חולים בירושלים ולאבד שנת-לימודים שלמה...
משפיה עברו ישראל וטובה, שאותה הכיר שם, ליגור ואח״כ לקבוצת הדסה-גזר ששהתה שנים אחדות בחדרה, ומשם עברו למקום ההתיישבות בגזר.
לאחר מלחמת השחרור והתפרקות הקבוצה עברו טובה וישראל לגבע, בתוך חבורה של שלוש משפחות שהצטרפו אלינו מגזר. קליטתה של משפחת אורן, כמו של כל חברי גזר - ״השפייתים״ - הייתה טבעית וקלה. כך בעבודה, כך בחברה וכך במילוי תפקידים שונים מדי פעם בפעם. כל השנים הקפיד ישראל לבקר את קבר־האחים בגזר, שם טמונים חברים וחיילים שנפלו באותו ״יום גזר״ המר והנמהר במלחמת העצמאות. הוא היה פעיל בהקמת העמותה להוצאת הספר לזכר האסון והחברים; דאג לקיים את טקסי הזיכרון השנתיים שם ולשמר את מקום הקבורה. בכל מקום בו עבד יצר ישראל סביבו אווירה נינוחה ונעימה ורצינית כאחד. אם כאקונום במטבח, אם כרכז קניות ואם, לבסוף, ב״בקרה״ - בייצור, בתיקונים ובמכירות. חוש מיוחד למסחר היה לו. קשריו הרבים ויחסיו המיוחדים עם כל מיני בעלי- חנויות נדירים במקומות שונים אפשרו לחברים לפנות אליו בבקשות שונות, ותמיד לקבל באמצעותו את מבוקשם.
ביתם של טובה וישראל שימש תקופות ארוכות בית-ועד ומפגש לחברים וידידים בגבע ומחוץ לגבע, כי הם היו מארחים נפלאים: טובה בנינוחות הנעימה והשקטה שלה וישראל שידו הייתה רבה לו בבישול ובאפיה, ובהכנת כל מיני משקאות ומטעמים נהדרים, בהם היו מכבדים ביד רחבה. איש אוהב חיים היה ישראל. הרבה להשתתף בטיולים, בהצגות ובקונצרטים. תמיד היה ער לכל הנעשה בגבע, בארץ ובעולם. לא תשכח מסירותו הרבה לאחיו שהגיע לארץ מאוסטרליה לאחר עשרות שנות ניתוק, ובאחותו הקשישה והערירית.
כשחלה ישראל בחודשים האחרונים לא העלינו בדעתנו כי מקננת בו מחלה ארורה וממארת והקץ כה קרוב. רק עצב שלא הכרנו בו החל ניבט מעיניו. בכל זאת היינו בטוחים כי לא יעבור זמן רב וישראל, זה האיש הבריא, הפעיל והשמח, שהצחוק והעבודה היו מסימניו העיקריים - ישוב אלינו בריא ושלם והכל יחזור כמימים ־ ימימה. לכן כה כבדים ההלם והיגון עם הסתלקותו הפתאומית.
כל בית גבע, חבריה וילדיה, אבל ומשתתף ביגון המשפחה. אלי ויונה, אסף ולילי, הנכדים ואחותו של ישראל. לכולם היה אבא, אח וסבא נהדר. תמיד נזכור את ישראל יקירנו בחיוך, במשובה ובגעגועים.
יהי זכרו ברוך.
נחמן.