רחלי אורן

 

בת טובה וישראל אורן

נולדה בגזר     2.07.1947

נטמנה בגבע     10.03.1980

כ"ב אדר תש"מ

 

רחלי

 

רחלי גדלה בבית חם ופתוח. גרתי עם ההורים חדר מול חדר והיינו מיודדים ועד היום. את רחלי לא הכרתי עדיין חוץ מפגישות קלות, כי היתה בגונן בשנת שירות. הכרתי אותה עת חזרה. התחלנו לעבוד יחד ב״מועדון לחבר״ לעזרה חלקית. הענף העיקרי של רחלי היה - גינות נוי. ובצהרים היתה גם הולכת לגנונים לברר את הכבסים. לרחלי היה יום מפוצל ולעתים - ימים ארוכים, אבל לא התאוננה, הכל עשתה במסירות, בדייקנות ובחריצות.

אהבה צמחים, אהבה ילדים.

השתתפה בטיולים והיתה תמיד חוזרת מלאת חוויות. היה לה זמן לכל. אחרי העבודה השתתפה בקורס לקרמיקה, תפירה וכל מיני מלאכות - יד אשר עשתה בהדרכת אמא.

סביב לחדרה היו הרבה עציצים. חדרה היה מקושט בעבודות -יד משלה ובחלקם של אביה. היה יפה ונעים.

התמסרה לילדי אחיה אשר כה אהבה אותם והם החזירו לה אהבה. המלווה התמידי הרי הוא דובי הכלבלב המתולתל והמטופח.

לא היה קל עד שהסתגלנו האחת לשניה. רחלי היתה עקשנית, אמביציונית, עצמאית וישרה. במשך הזמן הכרנו, התקרבנו ויכולנו לשוחח בינינו כשני אנשים קרובים למרות הבדלי הגיל. השתדלתי מאד להקל עליה. כאבתי אתה ביחד את כל שעבר עליה וחיבבתי אותה על ההתאפקות והרצון לא להכביד.

לרחלי אי אפשר היה לחלק מחמאות סתם. היתה לה בקורת עצמית וגם לזולת. צריך היה לדעת מתי להקשיב ולשתוק, לתת לה לדבר ולא לענות. צריך היה להבין אותה. החיים לא הסבירו לה פנים. רחלי נולדה בלי כוכב, לפעמים זהר ונצנץ ומיד כבה. ואז היתה מסתתרת מאחורי הארון של גינות הנוי ובוכה, מנגבת את הדמעות וחוזרת לעבודה בשקט. תמיד היתה מוסיפה: ״אי, זה לא חשוב״. כאילו לעצמה דברה. אני חושבת שמעט מאד אנשים בגבע הכירו את רחלי ואלה שהכירוה - העריכוה מאד מאד.

לאט לאט נכנסה שוב לעבודת המועדון והיתה לעזרה היחידה של ההחלפה ועבודת הערב, וכן בחתונות אשר היו ימים ארוכים מאד. היה לי הרושם שהיא נהנית. ולבסוף חשבתי שגם מצאה את אושרה. ושוב - הגורל המר התנכל, ובאה המחלה הממארת שקטלה אותה לאט. גם אז לא נכנעה. נכנסה למפעל ועבדה בחריצות ובדיקנות בכל עבודה, כשכל משפחתה אתה ועל ידה כחומה בצורה משתדלת להקל ולעזור במידת האפשר.

באחד הערבים ישבתי בחדרם עת חזרה מניתוח. ישבתי על הספה מולה והיא מטושטשת מהתרופות. היא בקשה מאמה - "אמא, ספרי לי על הילדות שלי, על המחלה, האם היא תעבור, האם אהיה כמו פעם?״ ואמה, בסבלנות אין קץ, ספרה פעם אחרי פעם את הקורות אותה וגם על המחלה, את העזרה האפשרית שמגישים במצבים שונים. למרות טשטושה, עקבה אחרי מוצא פיה. אני ישבתי וכולי סמרתי. מנין הכח לטובה, האמא הקטנה. וכשהתנפחה, נמנעה מלהביט במראה. ברגע שהוקל לה ישבה על הכורסה ורקמה. פשוט פלא בכח ההתגברות. ולבסוף, ברוח ובגשם היתה מופיעה בבוקר למפעל. סוחטת את המעקה של המדרגות, וסוחבת את עצמה למעלה. כשאמרתי לה ״רחלי, יש מעלית״ ענתה: ״אי, זה לא חשוב״. עד שנפלה מהכסא בזמן העבודה. וגם אז עדיין המשיכה לעבוד בחדר. עד שסגרה את הפה ולא רצתה יותר לקבל טיפת מים, כאילו החליטה שזה מספיק.

ביום ראשון בבוקר עדיין בקרתי אותה. אמרתי לה שלום, והיא ענתה בקול צלול - שלום. וביום שני כבר לא היתה.

אהבתי אותך רחלי, בשל כח ההתמדה והגבורה לשאת את תלאות החיים בכבוד ולא להכנע.

 

מתילדה