זיוה, זיוה׳לה, ז׳יויק אהובתנו
מה יש בך שאת כל-כך נוגעת בכולנו?
מה יש בך שענן כבד של עצב שורה עלינו, על כולנו, מרגע שנודעה מחלתך הנוראה ועם לכתך? מה יש בך שכל אחד ואחד מאיתנו, מקטון ילדינו ועד זקנינו בוכים אותך כאילו את בת או אחות פרטית שלנו?
אלה הכוח, היושר והתום, היופי והעדנה, המסירות, החריצות והצניעות החרישית, האצילית והחברות - שצרוף כולם באחת כל-כך נדירים במקומותינו.
יש בך כל אלה ויותר: הנחישות והעוצמה שבמהלך חייך הביאו אותך אל המוסיקה, הלימודים וההוראה, לבישול, למעורבות העמוקה, לתפיסת מקום משמעותי ומרכזי כל-כך בעולמנו. ולבסוף גם להתמודדות עם המחלה הארורה, עד כלות כל כוחותיך, בלי לוותר לה עד לרגע האחרון ממש...
כשמתינו מונחים לפנינו במקום הזה אנחנו מסכמים אותם, את חייהם, ואני מסרבת! עוד לא הגיע הזמן!
עוד לא הספקת כל מה שאת רצית ויכולה... עוד לא גמרת לגדל את ילדיך. עוד אהבה גדולה בך לגלעד, לארז ולקרן, לשמעון, ליובל ולדינה, לאחיות והאחים.
עוד שמחת חיים אצורה בך, אותה את שרה ומנגנת עם שמעון והילדות של המקהלה, המשפחה והגבעטרון- בחגים ובמועדים ובסתם ימים של חול... עוד נשיות וחיים ויופי של בת עשרים. עוד מרץ והתלהבות שיכולים להזין שנים רבות של יצירה ועשיה...
אנחנו מסרבים לוותר!
אך מה כוחנו?
ז׳יויק חמדתי, רק לשמור אותך בליבותינו הכואבים והאבלים היום עליך אנחנו יכולים, רק לזכור אותך תמיד יפה ומחייכת חיוך צחור וביישני...
נוחי בשלום על משכבך, אהובה
נועה ידין