לידידנו אלמליח — ברכה
כתב נחמן רז
נדמה לי כי מאד לא לרצון יהיה לחברנו אלמליח, המכונה בפי הצעירים שבחבורה ״דוד״ דווקא, הגילוי ברבים כי שמונים שנים טובות ועגולות נשלמו לחייו, בשעה טובה.
כידוע בעם, שונא האיש ציונים ופרסומים מסוג זה, ורואה בהם כמעט חטא ופשע, ר״ל. והנה כיוון שנחמד נורא לראותו מתרגז, כשם שנחמד לראותו מתלוצץ ומתווכח בחום צעיר ולוהט — הרינו באים לגלות את הסוד הכמוס. טפח אחד כבר גילינו והוא: עירנותו של האיש וחום ליבו ונפשו שלא התנדפו עם השנים, ולא פגה רעננותם ולא נס ליחם כעץ רענן שתול על פלגי מים.
הילדים והצעירים, כמו יהודים בגיל העמידה וקשישים ממש — אוהבים ״להתכנס אצל אלמליח״. וודאי, לא רק ה״מעריב״ וז׳ורנלים כמו אלה — מושכים אותם לשם. פשוט נעים להיכנס, להתישב בכורסה המרופטת או בשרפרף הרעוע,בין גלי הניירות ושברי הכלים והמכשירים מעלי האבק וכאילו משהו של הקלה, של חיוך נמסך בך. וממה? משמע מעצם נוכחותו של האיש, שהכל איכפת לו וכל איש נחשב בעיניו, ועם כולם יודע לקשור שיחה ולהחליף דעה, ולהתווכח בעקשנות נלבבת.
והבחור שלנו, כמסופר בזמר, הכל הוא יודע לעשות:
לתקן תנור חימום, ומכונת ״פליטופקה״, וכלי-עבודה, וברזים, ומפתחות, וכלי-נגינה, ולשקול במשקל הגדול, ולצרור חבילות של עיתונים משומשים, וקופסאות קרטון, ובקבוקים וקופסאות — ולחסוך, ולחסוך!
מי ראה פעם ״בעל בית״ שאין לו רכוש פרטי אישי משלו?
יתר על כן: מי פגש פעם רכושני שיהיה דלפון עקרוני?
אם לא פגשתם — נא להכיר: דוד אלמליח!
אם משהו באמת מעלה לו את הדם לראש זהו הבזבוז! - ובעיקר בזבוז רכוש הקבוצה, נכסי הכלל. שמעתי פעם מפי סבא שלי שיש הבדל גדול בין ״קמצנות״ לבין ״חסכנות״. — אבל לפעמים טועים ומערבבים, ואז גורמים עוול גדול לידידנו אלמליח...
בהיותנו בגילים הטובים שבין 5 ל־10 היה הוא לא פעם ״המטפלת״ שלנו. ואז בימי החורף הרטובים, והארוכים, היינו שומעים מפיו, בהקשרים שונים, שמות כקרישנמורטי, והנרי ג'ורג', אשר הקשר המחבר אותם היה איזה רעיון מעורפל וכולל בדבר חרות גדולה, ואי-ניצול ומעין שיתוף אנושי מרצון, וכגון אלה דברים.
וסיפור אחד שמענו מפיו, שלא ישכח, על חיילים הקוראים לאחד המסתובב בקו החזית לעצור, וההוא אינו נעצר, ושוב קריאה שאינה נענית, ואזי יריות, וצניחת המשוטט הסרבן, אשר, כמסתבר, חרש היה ונהרג על חרשותו. ומכאן פתח לרעיונות אנטי מלחמתיים, והשקפות פציפיסטיות ודומיהן.
וזכור החינוך לעבודה דרך המטעים: בהרכבות לסוגיהן שלימד אותנו: ״הרכבת ראש״ ו״הרכבת עין״, וצורות השקיה, ובציר, וקטיף, ואריזת פרי, והכל יוצא מתחת ידו עגול ושלם ויפה ונחמד, כביטויו שנשאר מאז: ״חמצמץ״, "מתקתק" !
וגם אל עולם המוזות פתח לנו אשנב. תחילה בגיטרה שבידו, כשהוא משתופף עליה בחגים שבקבוצה, עם כיבוי האור לשם הגברת הריכוז וההשראה, ואח״כ כמדריך ומורה לנגינת כלי המיתרים, ומנהיג תזמורת המנדולינות במשך שנים ארוכות וטובות. אומנם הניצוח לא תמיד תאם את הקצב שבתווים, אבל נצח ניצח את הסרבנות והעצלנות שבנו, והפך כנופיית ילדים חוגגת לחבורה מלוכדת וממושמעת, המסוגלת לבצע מיצירותיהם של אלופי הליגה הקלסיים. ספגנו אוצרות של לחנים ויחס שנשמרו לנו עד עצם היום הזה.
וכאז כעכשיו, רוחות הזמנים החדשים אינן מסיטות אותו מדרכו ומהשקפותיו, אך גם אינן מסיחות ממנו את רוחו הטובה. זקן-נער, כמאז דורך בשבילו המיוחד, ובו בזמן שותף וער לכל הנעשה. הכל נוגע לו ועל הכל יש לו דעה, ומבלי להכביד ומבלי להטיל דופי, והעיקר — עושה! עובד, מתקן, חוסך, פעיל וער. וממש עליו אמרו חז"לינו: ״איזהו עשיר — השמח בחלקו״.
ואף אנחנו עושר לנו שאלמליח כזה נפל בחלקנו, התסכימו ?
כה לחי ידידנו דוד, כה לחי!
נחמן רז