לזכרה של הסבתא רחל אלבלנסי

 

היה היתה סבתא ואיננה עוד, כי עלתה ב­להבות. סבתא צנומה וקטנת קומה, לבושה שחורים ושביס על ראשה, כמנהג הספרדים. כך ראיתיה לראשונה כשבאה אלינו. הילוכה זריז, עיניה עצומות למחצה, והרושם הוא כאילו אינה רואה.

מדי בוקר נהגה להשכים קום, סידרה את חדרה והיתה באה לעבודה מסודרת ונקיה. בגשם ובקור, ברוח ובחמסין, תמיד בשעה קבועה היתה מופיעה בחדר הקילופים כשסכינה הקטן בידה, יושבת על מקומה ומתחילה לקלוף, בזריזות ובמהירות. כשהסתכלתי עליה מהצד הייתי תמיד מתפלאה על זריזות זו שמגלות ידיה הצנומות והרועדות. למרות כך שהיא עצמה כבר היתה קרובה לשמונים, תמיד היתה נכונה לעזור לזולת ותמיד אפשר היה לראותה בערבים כשהיא מלווה את יתר האמהות לחדריהן. וכל זאת ללא שפה, כי טרם הספיקה ללמוד עברית והאידיש היתה זרה לה. וכל אחד שבא במגע אתה כיבדה ואהבה על עדינות נפשה והליכותיה הגאות. בכבוד הרוויחה לחמה, ומשחלתה והיה נדמה לה כי תצטרך להשאר רתוקה למיטתה אמרה לידידתה: אם אין עבודה — אין חיים.

וכך הלכה מאתנו...

מותה הטרגי השפיע על כולנו, כי על כן התחבבה עלינו מאוד.

מנוחה לעפרך, סבתא יקרה.

 

מתילדה