ציפק'ה - תחנות חיים
כתב נחמן
לפעמים אתה עומד משתאה, לאחר ילדות כה קשה וכואבת, לאחר טלטולים ונדודים מארץ לארץ וממקום למקום, איך צומח וגדל לו אדם שיש בו שמחת חיים, פעילות ואהבה כל כך רבים - למשפחתו, לסביבתו הקרובה ויש בו נאמנות והתקשרות כל כך חזקה ומחייבת אליהם. כזו היתה דרך חייה של ציפק'ה.
ציפק'ה נולדה בפולין בסוף שנת 1924, למשפחה שומרת מצוות ואדוקה מאוד. כשעלתה המשפחה לארץ - התיישבה בירושלים בסביבה חרדית וסגורה, המשפחה קשת - היום סבלה מצוקות ותלאות. בילדותה נשלחה ציפק'ה לשפייה שהיתה והינה עד היום כפר-נוער לילדים ממשפחות מצוקה. בשפייה היתה לציפק'ה תקופת חיים שהיא זכרה וחייתה אותה תמיד כזיכרון חם ואהוב. שם רכשה הרגלי עבודה וערכי חיים של צדק, הגינות ותרבות. שם רכשה ראשית השכלה וידע, ככל שיכול היה מוסד קטן זה להעניק. עיקר התרומה של ימי שפיה היה קשרי חברות ורעות בין החניכים, קשרים שנמשכו והתמידו שנים ארוכות, לתמיד. לגבע עברה ציפק'ה משפיה בשנות ה- 40 הראשונות כשהצטרפה אל גרעין ה״בן- שמנים" שהקימו את קבוצת אלומות. אבל ציפקה נשארה בגבע כי כאן התקשרה לחבורת הנוער המקומי ולחברי הקבוצה הבוגרים עד שהפכה מעין "בת-מקום". כשהוקם הגרעין שהקים אחר כך את גזר וישב כמה שנים בחדרה, עברה ציפק'ה לשם, כי החברים היו בחלקם מיוצאי שפיה שאותם הכירה, ביניהם מאירקה, איתו הקימה את המשפחה ושם נולד בנם הבכור יורם. ב- 1947 עברה המשפחה לגבע וציפק'ה כמו חוזרת הביתה. במהלך הזמן מצטרפים אל משפחת אלוני ולגבע עוד "שפייתים"- גדעון גלילי ואחר- כך גרשון, ומאוחר יותר שאול ברזק ושמואל פירסטנברג, וכאן מקימים את משפחותיהם. ציפקה ומאירקה נקלטים כאן בנקל וציפקה עובדת בכל עבודה ונבחרת לתפקידים שונים אותם ממלאת תמיד ברצון ובמסירות כי: "ככה צריך לחיות בקבוצה". וכך גם מאירקה.
היא עובדת בלול, בטיפול בילדים, במטבח, במתפרה, כמטפלת בחברת-נוער (יחד עם אולגה וייס) וכן במועדון לחברים בכל-בו ולבסוף - במתפרת תאים. בכל מקום - בזריזות ומסירות ובכל מקום שואפת לשיפור ולשיכלול. בינתיים מגיעות לגבע מגזר משפחת אורן ישראל וטובה, משפחת איטקין נחום ולאה ומשפחת חפא ברוך ובבה. והחבורה השפייתית נקלטת וקולטת. ב- 1979 נחלצת ציפקה לעזרת כפר-חרוב, כשהקיבוץ הצעיר עומד בראשית הופעת הילדים הראשונים ונחוצים הדרכה וייעוץ - וציפקה עושה זאת בנפש חפצה וקושרת קשרים חזקים עם החברים. קשרים שעליהם היא שומרת כל השנים.
בינתיים המשפחה בגבע מתרחבת, נולדים הילדים ואחר כך נכדים רבים ונרקמים יחסי משפחה מסועפים של משפחת אלוני עם משפחות רבות בגבע, שהופכת אט אט למשפחה רחבה וגדולה.
כל השנים חותרת ציפקה להרחבת השכלתה, יוצאת לזמן מה לבית-ברל ולבסוף לחוגים שונים באזורנו כשהיא סקרנית לכל דעה והשכלה וכן לטיולים בארץ ובחו״ל. ה"שפייתים" בגבע, הדור הראשון, דור הולך ונעלם. כולם אנשי עבודה וחברה, אנשים של פשטות, מסירות וחברות. בשנים האחרונות ממש, נפרדנו מטובה וישראל אורן ז״ל, מנחום איטקין ז״ל, ומברוך רופא ז״ל שכולם היו בשר מבשרה של גבע.
שנים רבות היתה ציפקה, וכן גם מאירקה, נוהגת לכתוב דברי זיכרון ופרידה לחברים שנפטרו. בחוברות זיכרון שבארכיון שלנו מצויות רבות מרשימותיה ורשמיה, המעידים כיצד ראתה אנשים ומעשים כשהיא מדגישה אותן סגולות שכל- כך החשיבה ובהן הצטיינה.
מאז פטירתו של מאירקה לפני שנתיים הלכה ציפקה ודעכה בהדרגה. לנגד עינינו נבלה, כמו צמח שנכרתו שורשיו.
למרות המאמצים לשוב ולהתאושש, נלקחה ממשפחתה וממשפחת גבע וכל ידידיה ומוקיריה. תמיד תהיה ציפקה זכורה לנו במיטבה כחברה, כאם, כאישה וכאדם! וכך תשאר בזיכרוננו תמיד
ורציתי לסיים בשירו של יהודה עמיחי: "הדלת האחת והיחידה"
היא יצאה בדלת האחת והיחידה
שדרכה יוצאים כל המתים מן העולם.
זו אותה הדלת האחת והיחידה
שדרכה נכנסים לעולם.
ושם משפחתה החדש כמו של כולם:
זיכרונה לברכה
שמה המלא מעכשיו ועד לתחיית המתים:
ציפקה זכרונה לברכה.
יהא זכרה של ציפקה ברוך ומבורך!
נחמן