קטעי יומנים ומכתבים

על הילדות בנשר (מתוך יומן זכרונות שכתבה ב-2011):

"נשר היתה שכונת פועלים ליד חיפה. כ- 1000 תושבים, כולם הכירו את כולם...  בנשר שכרנו חלק מהצריף של משפחת הן, משפחה יקית נחמדה, הצריף היה בלי חשמל. רק הפקידים של המפעל למלט גרו בבתים ליד המפעל. שאר התושבים גרו בצריפים, חלקם קרוב למפעל וחלקם על צלע ההר.

אחרי תקופת מגורים עם משפחת הן, קנינו צריף על צלע ההר. הדירה כללה: הול, 2 חדרי שינה ומטבח. במרחק 20 מ' היה מחסן שכלל מקלחת וחדר כביסה, ובמרחק של עוד כ-10 מ' היו ה"שרותים": בור, מעליו קירות וגג פח. במטבח היה מקרר קרח, רגליו של המקרר היו טבולות בנפט בתוך קופסאות סרדינים - נגד נמלים. קרח קנינו אצל גרישה אחת לכמה ימים. הבישול היה על פתיליה.

כאן המקום לספר שעד גיל 9 הייתי בת יחידה, ואז קיבלתי במתנה אחות - תינוקת חמודה.  בשנת 1936 פרצו מאורעות בארץ. הישוב השכן לנשר היה "בלד אל שיך" - מרכז לכנופיות פורעים. כל ערב הם היו יורים על השכונה. ההגנה היתה קיר מגן שבנינו צמוד לכל צריף בצד הפונה להר, משם הם היו יורים. מיטת התינוקת עמדה בפינה של העמדה, אני הייתי מסתתרת מתחת למיטה."

 בכיתה ח', עברה אורה ללמוד בגימנסיה ביאליק בחיפה:

"בתקופה זו, תקופת טרום המדינה, היינו מעורבים בנעשה בארץ. בימי שישי היינו יורדים למרתף (באמצע הלימודים) לשמוע את רדיו המחתרת קול ירושלים. הקריינית לרוב היתה גאולה כהן. המקרה שאני זוכרת במיוחד הוא שחרור המעפילים מעתלית. באמצע השיעור נכנס המנהל לכיתה והודיע שיוצאים לטיול. כמובן בלי פרטים. נסענו באוטובוס לכרמל, הורידו אותנו קרוב לבית אורן. נתנו לכל אחד מקל קפאפ ואמרו: לכו לכיוון הקיבוץ בלי דיבורים. אם ישאלו אתכם לשמכם, אמרו: אני יהודי מארץ ישראל. בבית אורן היה המון רב. המפעלים נסגרו וכל הפועלים השתתפו במבצע. ערבבו אותנו עם משוחררי עתלית וכך נשלחנו ליגור, שם קיבלו את העולים. אותנו שלחו הביתה אל ההורים המודאגים."

מכתב  למיכה מקיבוץ גבים:

                                                                                                עם המעבר לגבים

                                                                                                29.8.1947

שלום לך מיכה!

סוף סוף אני יושבת לכתוב משהו. תתאר לך איזה בלגן שהיה כאן. עכשיו סוף סוף השגתי איזה עפרון לא מחודד ופיסת נייר.

מאז שעזבתי את גבע היו לי די הרבה חוויות. כשהאוטו התחיל לנסוע הרגשתי מועקה, אחר כך השתפר מצב הרוח. אחר הצהריים הגענו לניר עם, שם התבטלנו כל הערב. ישנו הרבה חברה באוהל גדול, הרגשתי גם מה זה להיות רפתן כשהחברה התחילו לדבר ב-3 לפנות בוקר. ב-3.30 קמנו ובארבע יצאנו לדרך. שיירת המכוניות עשתה רושם עצום, למרות שלא היו עשרות מכוניות כמו שהיה כתוב באיזה עיתון, אלא רק 15.

במשך כמה שעות צצו כאן שני צריפי מגורים וחדר אוכל, מקלחת וגדר. כמובן שהכל עוד לא מוכן ולנו נשארה עבודה לסיים את הכל. ב-12 בצהריים היה כאן טקס עם נאומים. גם אבא שלך היה שם. הוא היה מאד נחמד ואמר שהוא ימסור ד"ש לגבע. כשנשארנו לבד אחרי שכל "הגדולים" הסתלקו, היתה הרגשה יותר טובה, הרגשה שמה שיש כאן זה שלנו ושאנחנו עצמאים לגמרי.

היום עבדנו במחנה, מחר אנחנו מתכוננים לגמור לגמרי את הגדר, כנראה שגם מים יהיו לנו מחר. בערב היתה לנו קבלת שבת שהזכירה קצת את גבע.

מיכה מה נשמע אצלך? אני מקווה שעוד לא משעמם מאוד. מה בכלל נשמע בגבע?

תמסור ד"ש לכל הנוער. אני מצטערת נורא שלא הספקתי להיפרד מהם.

אני לא יכולה להמשיך לכתוב. פתאום הופיעו אצלנו חברי ניר-עם בשיירה של טנדרים, הם באו לעשות שמח.

שלום לעת עתה, ותכתוב, אל תתבייש.

                                                                                                אורה

החתונה    (מתוך יומן זכרונות, שכתבה אורה ב-2011):

חזרתי לגבע כי היה ברור לנו שאנחנו מתחתנים. דחינו את התאריך כמה פעמים, כי אמא של מיכה ומוטי ביקשה שנחכה עד שמוטי יקבל חופשה. זה לא קרה. מוטי נלחם באותו זמן באיזור ירושלים. לבסוף, קבענו לערב שבועות שהיה גם יום שישי. היתה מלחמה, מזרעין ירו על הכביש והיה מסוכן לעבור. הגיעו 6 אורחים.

בהפתעה, הוכרז על הפוגה במלחמה ל-24 שעות. זו היתה ההפוגה הראשונה ב-11.6.48. החופה נערכה בבית אתקין, בערב מסיבה בחדר האוכל, הנושא המרכזי - סיפורי מטפלות על מיכה הקטן. חדשיים אחר כך מוטי קיבל חופשה קצרה. הוא בא לברך אותנו ובתור מתנה לקח אותנו לאכול גלידה בעפולה.

כעבור חודשיים נוספים, בזמן ההפוגה השניה, מוטי נהרג.

ערב לפני החתונה קיבלנו חדר בצריף הרכבת. ציוד בסיסי: מיטת נוער, שולחן כתיבה, כיסא וארון פינתי עם וילון. בכניסה 5 מדרגות עץ רעועות. הבעיה היתה ללכת לשרותים בלילה, שהיו במרחק של כמה מאות מטרים. בדרך היה פרדס, לרוב הגעתי רק אליו.

בתקופת ההריון נפלתי מהמדרגות בחורף כשירד גשם. זה קרה בתחילת החודש התשיעי. התחילו צירים, נסעתי עם פניה האחות לבית חולים, שם אחרי בדיקה החליטו להשאיר אותי להשגחה. לקחו אותי לצריף של המחכות. לא לקחתי איתי תיק. מה ידעה צעירה בת 20 שאף אחד לא הדריך אותה? החלטתי לחזור הביתה.

שבועיים מאוחר יותר הגעתי ללידה, הפעם כבר סידרתי תיק. קיבלו אותי והשכיבו אותי לישון בחדר לידה. הייתי לבד עם המחשבות והפחדים. אחרי שעה וחצי נולדה נגה בשעה 12 בלילה 25.1.49.

באותו היום היו בחירות לאסיפה המכוננת, היא ראשית הכנסת. אני לא יכולתי לבחור. סבא של נגה היה בין הנבחרים.

אחרי הלידה חזרתי לעבוד בגן. סבתא חיה היתה לוקחת את נגה מבית התינוקות בארבע אחה"צ, כי אני עבדתי עד חמש. בהפסקת הצהריים הייתי מבלה איתה.

ניר נולד כעבור 4 שנים ב- 12.3.53, בינתיים עברנו לגור בדירה של 12 מטר.