נחום

כתבה רנה

אי אפשר לספר על נחום מבלי לספר (לפחות לדור הצעיר) על התקופה של טרום-מדינה, של סוף שנות ה-30 וה-40, כי כל מסכת חייו של נחום קשורה וארוגה בתקופה זו - כשכל הישוב בארץ היה 4500 אלף איש, כשכולם הכירו את כולם, כשהבריטים שלטו בארץ ולישוב היהודי היו ההסתדרות הציונית והועד הלאומי והם היוו את הממשלה שבדרך.

מאורעות 39-36, ערבים פורעים בארץ, בעיר ובכפר. אז הוקמה הנוטרות לשמירה על הישובים, ונחום, כבוגר שפיה, מתגייס מיד לפלוגות־האש בפיקודו של וינגייט, שזהו סיפור בפני עצמו.

ב-1.9.39 יוצאת גרמניה למלחמה ופורצת מלחמת העולם השניה. מנהיגי הישוב קוראים לנוער להתגייס לצבא הבריטי על-מנת ללחום בגרמניה הנאצית. ויכוחים גדולים בארץ: להתגייס - כן, לא - אך נחום מתגייס מיד, כבן נאמן לארצו, ואכן, ב״פייבוק״ שלו, כרטיס החוגר, רשום מספרו האישי 386, בתוספת ההדגש על ׳׳פלסטיין״.

בצבא הכרתי את נחום.

בטרם צאתם באניה למלטה, ניגש אלי נחום, הוציא מכיסו אקדח ואמר לי: "אני יוצא בעוד כמה שעות באניה למלטה, אינני יכול לקחת אותו איתי. על האקדח מוטבע צלב הקרס. הוא נלקח מקצין גרמני. שמרי עליו היטב. באם אחזור אבוא לקבל אותו מידייך. באם לא אחזור, מסרי אותו לחברתי לאה״. הסתובבתי במחנה כשהאקדח על גופי. הבנות בצבא לא למדו להשתמש בנשק ולכן גם לא היה לנו נשק והיה איסור מוחלט להחזיק נשק ולו גם אקדח. כעבור מספר ימים חזר נחום לאחר טביעת האניה, והחזרתי לו את האקדח.

כששוחררה טוברוק מהמצור עברה היחידה, שנחום שירת בה, 462, למצרים וחנו בקססין, שעל- יד תל- אל- כביר. אני זוכרת סדר פסח עם אנשי היחידה הזו. אנחנו הבנות קבלנו משאית ונסענו מרחק של 40 שעות נסיעה על-מנת שנוכל לחגוג יחד את ליל הפסח. לשמחה שבפגישה זו לא היה גבול. השירה הרקיעה שחקים. אך סופו של אותו ליל-סדר היה עצוב, כי לאחר קריאת ההגדה והשירה וארוחת הערב במדבר הודיעו לבחורים, שעוד באותו לילה הם יוצאים לאלכסנדריה.

בשנת 1946 שוחררנו מהצבא הבריטי ואת חופשת השחרור בילינו אצלי בבית, נחום ולאה ואני. הורי גייסו אותנו מיד לעזור במשק ואני זוכרת, שעדרנו חלקת מלפפונים ואפילו ישנה גם תמונה, שנחום צילם אותנו עודרים בגינה. בקרתי אצלם בגזר מספר פעמים, כשיעלי נולדה ואח"כ כשצביה נולדה.

במלחמת השחרור גזר נופלת ונכבשת ושוב נכבשת. הבחורות עם הילדים מפונים והגברים מי בצה״ל ומי בשמירה על גזר. לאחר מלחמת השחרור שבו לגזר ולאחר מספר שנים נאלצו לעזוב את גזר. ניסיתי לדבר על לבם לבוא לכפר-יחזקאל, אך הם בחרו להמשיך את חייהם בקבוץ ועברו לגבע. בקרתי אותם המון בגבע והיינו שכנים וחברים טובים.

נחום היה איש בית, לא אהב לנסוע. היה גומר את העבודה, יושב בפינתו על הכורסה וקורא וקורא, ובעקר אנגלית.

אם אומרים על איש, שהוא עניו, הרי זה על נחום. צניעותו וענותו, יושרו ונאמנותו לקבוץ ולעבודה הם ללא גבול. ואספר, שרק עכשיו, לאחר מותו, לאה והילדים הוציאו אלבומי תמונות ומכתבים מהצבא הבריטי ומצאנו תעודת הצטיינות על מעשה שעשה בטוברוק, כשהוציא בזמן המצור על טוברוק משאית מלאת נשק בוערת, אל מחוץ לגבולות המחנה. על כך הוא קיבל אות צל״ש ואישור לקבלת מדליה. ונחום, בדרכו, עניו, צנוע, נחבא אל הכלים, מעולם לא הזכיר זאת ולא סיפר לאיש. 

נחום, איש ישר לב ויישר דרך, אדם עמל, אשר כל סיפור הקמת המדינה שזור וארוג בו.

                                    רנה