הנצחה בקבוצת גבע

רות בן יוסף   1997- 1926

רות, או רות'שן, כפי שנקראה ע״י משפחתה, נולדה למשפחת גרוברט שמואל וחנה, בעיר ברלין בשנת 1926. משפחת גרוברט היתה משפחה אמידה, ששילבה את היהדות והמסורת עם התרבות הגרמנית במיטבה.

לאחר עליית הנאצים לשלטון, שמואל וחנה עם רות ושלוש אחיותיה, הצליחו לברוח מברלין, בשנת 1939, באוניה האחרונה שעזבה את גרמניה ובבטנה פליטים יהודים, ששמו פניהם לדרום-אמריקה בחיפוש אחר מקלט. ידיד גרמני, שראה את שמותיהם ברשימה של הגסטפו, הצילם.

משפחת גרוברט, כיהודים רבים אחרים, השאירה מאחוריה את ביתה, רכושה ועברה. המשפחה התיישבה בחבל יונגאס בבוליביה, למרגלות האנדים. אל המקום ההוא התקבצו פליטים נוספים שברחו כמותם מגרמניה.

פרחים —

כריזנטמות, גרברות, ציפורנים, ורדים - זהו רק חלק קטן מאותם פרחים, שצמחו בגינה שאמא טיפחה.

בכל מקום שגרנו - דאגה לטפח גינה. ובכל שעה של פנאי טיפלה בגינה, ורועי ואני - עוזרים קטנים לידה. מעשבים, שותלים את שתילי העונה, מזיזים ממטרה, סוגרים ממטרה ותמיד נהנים מהריח הנהדר של האדמה ומקטרים מעט על העבודה "המיגעת".

אבל הכי אהבנו, אמא ואני - את אותו פרח יפהפה, קטנטן ובישן, הנחבא בשפע העלים הירוקים, בעלי צורת הלב - הסיגלית. ובכל גינה שהיתה לנו - היתה פינה לסיגליות.

לארועים מיוחדים היינו קוטפות זר קטן מהגינה, שמרכזו היה סגול וסביבו לבבות ירוקים של עלה או שניים.

גם את כובע-הנזיר אהבנו. אותו היינו פוגשות בטיולי השבת, בהם פסענו בין הגינות הפורחות והמטופחות ברחבי גבע.

זוכרת אני את המשפחה צועדת על מדרכות גבע ונהנית ממראה הגינות של החברים. טיול בפארק הגבעי שלנו היה דרך מהנה לבלות בה את בוקר יום השבת.

עד היום, כשנכנסים הביתה - החדר פורח ומכל צנצנת זר פרחים. והאדניות במעלה המדרגות והעציצים הם שמחליפים עבורך, שנחלשת, את הגינה הפורחת. התפשרות שנגזרה עלייך עקב מחלת הלב.

גם כשנאסרה עלייך היציאה מהבית והירידה במדרגות, דאג אבא למלא את החדר בפרחים - שאותם כל-כך אהבת. וגם היום - ממשיך אבא לשמור על בית פורח.

נגה

אמא

ככל שרוצים לכתוב, נעלמות המילים

וכשמנסים להזכר מגלים,

שהכל עוד כל-כך עמוק בפנים

כאילו אתמול ומה פתאום כבר עברה שנה

ואת עוד כל-כך איתי, איתנו בכל פינה.

לא אשכח את אהבתך, שלא ידעה אף-פעם גבול

ואת סירייך רבי התיבול,

לא אשכח את מבטך, שהיה שווה מאלף מילים

ואת המוזיקה שאהבת, רבת הצלילים

לא אשכח את מאבקך לחיים,

שהשאיר לא פעם גם רופאים מופתעים

ולעולם לא אשכח את מבטך האחרון

אותו יום בבית החולים.

שלום לך, חברה, מורה לחיים, שותפה לסוד

ויותר מכל - אמא.

שלך, אוהב, מתגעגע ולא שוכח,

רועי'קה