רות בן יוסף 1997- 1926
רות, או רות'שן, כפי שנקראה ע״י משפחתה, נולדה למשפחת גרוברט שמואל וחנה, בעיר ברלין בשנת 1926. משפחת גרוברט היתה משפחה אמידה, ששילבה את היהדות והמסורת עם התרבות הגרמנית במיטבה.
לאחר עליית הנאצים לשלטון, שמואל וחנה עם רות ושלוש אחיותיה, הצליחו לברוח מברלין, בשנת 1939, באוניה האחרונה שעזבה את גרמניה ובבטנה פליטים יהודים, ששמו פניהם לדרום-אמריקה בחיפוש אחר מקלט. ידיד גרמני, שראה את שמותיהם ברשימה של הגסטפו, הצילם.
משפחת גרוברט, כיהודים רבים אחרים, השאירה מאחוריה את ביתה, רכושה ועברה. המשפחה התיישבה בחבל יונגאס בבוליביה, למרגלות האנדים. אל המקום ההוא התקבצו פליטים נוספים שברחו כמותם מגרמניה.
בתקופה ההיא נישאה רות לאיש צעיר, פליט אף הוא, וילדה את מלכה.
עקב מחלת אמה של רות, עברה המשפחה ללה-פאז, בירת בוליביה. סבא שמואל עבד לפרנסת המשפחה וגם רות עבדה לפרנסתה בחנות ספרים גדולה.
לקראת סוף שנות ה-40 החליטו בני המשפחה לעלות לארץ ישראל, קודם שתי אחיות ב-1950, וב-1951 עלתה רות עם מלכה והתיישבה בקיבוץ גבעות-זייד. בעקבות הכרות עם מספר חברים בגבע עברו רות ומלכה לקבוצת גבע. סבא שמואל ומרגוט עלו גם הם לארץ והצטרפו לקבוצת גבע. ב-1957 נישאה רות לנחמן ונולדו נוגה ורועי.
המשפחה, העבודה והמגע הקרוב עם מוזיקה וספרים היו חשובים ביותר לרות ואיפיינו אותה לאורך כל הדרך. רות עבדה במטבח, במכבסה ובלול. בשנים האחרונות עסקה בתפירה.
היא דאגה ליצור לנחמן, לילדיה ולנכדיה בית חם, פתוח בכל עת להם ולמתנדבים הרבים, שארחה וטיפחה לאורך שנים רבות, חלקם שומרים על קשר עד היום. היה זה בית מוקפד ומקושט, ששיקף את אופיה הסקרן והחיוני ואת דאגתה למראה ולטיפוח, שלא שיקפו את עוצמת מחלת הלב, שתקפה אותה לפני 20 שנים.
למרות מחלת הלב, שהביאה אותה מספר פעמים במשך השנים עד סף המוות, הצליחה להתאושש כל פעם מחדש, לקום ממיטת חולייה וליצור קשר מחודש ומחוזק עם כל הדברים שכה אהבה כמו מוזיקה ושחייה בבריכה ואנשים בחצר ובעיקר, המשפחה החמה והתומכת, המלווה אותה.
בעשרים השנים האחרונות ליווה את רות רופא הלב ד״ר ברונו בקר. רות אימצה את ד״ר בקר (או ברונו, כפי שקראה לו), עולה חדש ומשפחתו כחלק ממשפחתה והוא מצידו טיפל,תמך והנחה אותה בדרך המייסרת של מחלת- הלב, וודאי יש לו חלק בכך שרות יכלה, למרות המחלה, לשמור על חיוניות ולחיות חיים מלאי תוכן.
באפריל 96 חגגו בני המשפחה 70 שנה לרות. בלבבות קיננה כבר התחושה, שאולי זאת המסיבה הגדולה האחרונה, מאחר וחלה הדרדרות במצב הבריאות. ואמנם כך קרה.
בשמי ובשמכם, חברי גבע, אפרד מרות ואומר:
נוחי בשלום על משכבך וימתקו לך רגבי עפרך.
צלילה לקס