הנצחה בקבוצת גבע

זלמן שלנו

כתב שניאור

ושוב אנו מלווים לעולם הבא את אחד מטובי חברינו - את זלמן ברקאי, ממשפחת ברקמן. אחד ממניחי היסוד של גרעין ״גורדוניה״ בגבע ואריח חשוב לחברתנו בגבע.

זלמן נולד בעיירה קרסלבה אשר בלטביה - קבוץ ציוני יהודי שממנו יצאו חלוצי העם היהודי לארצו ולמולדתו. אם כי הוא היה בן למשפחה לא אמידה ביותר, אבל בן יחיד היה, לא חסכה משפחתו כל מאמץ וקיימה את המצווה הקדושה - "ותלמוד תורה כנגר כולם״. סיים את לימודיו היסודיים בקרסלבה. התיתם מאמו, עבר ללמוד בדווינסק, שם סיים את בית הספר התיכון ונסע ללמוד לצ'כוסלובקיה - מתמטיקה ופיזיקה, כי במדעים אלה התעניין.

מכתב לאבא

כל מילה שאומר קטנה מלתאר,

כל משפט שארכיב - יישאר חסר,

היית ועודך מעבר למילים -

אתה בשתיקות, במעשים, בחיוכים.

בך השלווה וממך,

סבלנות אין סופית וטוב-לב,

צורך מתמיד לעזור, ללמד, ליצור.

האמונה בתיקון - בתקווה.

אדם צנוע ועדין נפש,

מסתפק במועט ותמיד

אסיר-תודה.

לב פתוח לכולם

גדוש באהבה, הבנה ומחילה.

כל אלה בך כאדם, כבעל, כאבא, כסבא.

קיר מעוז לאמא ידיד ורע - אוהב תמיד, נותן חיים.

חרוץ ועיקש ברגעים הקשים ביותר,

אמיץ לדעת הכל - לסבול בגוף ובנפש

ועדייו לחייך, לברך, להודות ולקוות.

אדיר כוח-הסבל,

נאצלת חכמת השתיקה.

אושר גדול נפל בחלקי,  שהתברכתי

להיות חלק ממך,

לחיות אתך ולספוג

מאור מעלותיך,

לחלוק עמך מעט-מזעיר

את מנת היסורים,

ללמוד לחיות עם הכאב ולהבין

שכוח הסבל הוא כוח החיים.

כל אלה חיים בי ויחיו לעד,

כל אלה תומכים בי לחוש

שאתה עוד איתי - אבא'לה,

חי בקרבי ונושם –

למרות שנפרדנו מראות —

שלך באהבה

אורה

״במקום שאין אנשים - השתדל להיות איש״

כתב יאיר זק

בוקר אחד בראשית שנות הארבעים (לפחות כך זכור לי) מצאנו את זלמן בכתה. לא הכרתיו כמעט. ידעתי רק שהוא עובד במטע. בקול שקט אמר לנו שבקשו ממנו ללמדנו מתמטיקה, והוא מצדו ישתדל לעשות זאת. מה לעשות, הנוסחא מלמדת שכך וכך צריך לפתור את התרגיל. אבל אם החלטנו להתעקש (ולרוב כדי לבזבז את הזמן, מעשה תלמידים מובהק), היה זלמן לוקח את החומר הביתה ולמחרת אומר שבדק ומצא שאכן צדק אתמול (מה שהיה ידוע לכולנו). במשך הזמן התרכזה קבוצה של תלמידים בכתתנו שהחליטה להפריע פחות וללמוד יותר. וכל השנים תודתי נתונה לזלמן על הידע הבסיסי והראשוני בשטח הזה.

לזכרו של זלמן

כתב נחמן

כמעט ואינני זוכר את זלמן מרים קול. והוא היה שנים רבות מורה, ומקצועות ההוראה שלו לא היו מן הקלים והנקלטים בקלות.

אינני זוכר את זלמן אדיש. כי היה אדם ער, ורגיש ואיכפתי מאד. כך לגבי הנעשה בסביבתו הקרובה ביותר, וכך לגבי ענינים שברומם של החיים בארץ, במדינה, בעם היהודי ובעולם. את דעתו לא היה מסתיר, אף שלא היה מביע אותה בקהל, כי איש צנוע היה זלמן והפרהסיה דחתה אותו והרתיעה אותו.