רינה

כתבה דבורהלה בן יהודה

 

כשמשפחת בן-שמעון באה לגבע, הביאה איתה רוח אחרת, מעולם אחר, שלא פגשנו בו ולא ידענו עליו.

היינו ילדים ושמחה למדה בכתתנו. עולים בזכרוני חוויות ילדות משותפות הקשורות בחדר האמצעי, הקטן, בו גרה רינה עם כל ילדיה.

אהבנו לבוא עם שמחה לחדרה, שהיה כמעולם אחר - את הקירות כיסו שטיחים, עליהם נמרים ואריות בצבעים חזקים ומבהיקים, שהסיעו דמיוננו למקומות רחוקים. בחדרים היה ריח אחר, של תבלינים ומאכלים, שהיו חדשים לנו. חפצי הנוי והמשחקים היו כל-כך יפים בעינינו, ואחרים.

במשך השנים, ביודעין ולא ביודעין, רצינו ללמד את רינה וילדיה את העולם שלנו, ובאמת, במשך השנים היה ביתם דומה לבתי הורינו. אבל עם כניסתה של רינה לבית-סביון, הרגשתי שאני חוזרת לאותם ימים לאותם ריחות, למאכלים שכל-כך אהבתי - שהמתוק היה מתוק עד הסוף והחריף - צרב את לשוני, ולשטיחי הקיר הצבעוניים, המבריקים.

עם כל מה שהצלחתי ללמד את רינה, תפסתי כמה הרבה למדתי מכם - משפחה מארץ אחרת, ש״נפלה״ לעולם אשכנזי ולצבעי החום והבז' החדרתם את צבעי האדום והירוק, את האחריות והאהבה ללא גבולות וללא סוף - לאמא! מסירות ללא סייגים ואת הכנסת האורחים.

תמיד, בכל אירוע ושמחה שהיו לי, ידעה רינה להביע בדרך שהתאימה לי ולה - ע״י עוגה יפה ומתוקה.

גם במחלתה האנושה, כשהיתה מרותקת למיטה, ידעה תמיד לומר תודה ולחייך בחיוך המבקש ״סליחה, לא רציתי להטריד...״ בכל יום שישי בקשה בשקט להדליק לה את נרות השבת. רינה, ריחנית, חמימה ובצחוק על שפתיה דאגה להבהיר לי, שבכל-זאת לא כדאי לכעוס על אלוהים... והיא, שכל כך דאגה לשמור מצוותיו, הפעם לא שמע אותה... גם לו היא סלחה.

נשאר לי רק להודות לך, רינה, ולכל משפחתך על העולם האחר שנתתם לנו להציץ לתוכו וללמוד מכם –

באהבה, דבורה'לה