יונה ברקאי
כתבה שרה'לה

6535132 – צלצול הטלפון אינו נענה.
25 שנים מאז עזבנו את גבע, מדי ערב בסביבות 7:00 טלפנתי אלייך ולו רק כדי שתרגישי שאינך לבד.
דיברנו על נושאים רבים ושונים: ספרים, פרחים, גינה וסתם רכילות משפחתית.
15 ביוני 1915 בעיירה פוניבז' שבליטא, נולדה טייבלה – יונה פוגלמן לשרה ושמעון, אחות בכורה לויכנה, יהודה, ויצחק. משפחה יהודית מסורתית חסידית.
אבא מנהל עסק משפחתי ובסופי שבוע וחגים - חזן בבית הכנסת. אמא בבית מנסה להחדיר לבתה הבכורה הליכות של עקרת בית, אך את מסרבת בכל תוקף. (לימים כ"כ רצית לקנות לי מכונת תפירה כדי שאתפור ואולי אתקן את מה שאת כל כך נמנעת מלעשות, ואני בפשטות הודעתי לך שאין מצב ואין צורך).
בגיל 16 את מסיימת את הגימנסיה העברית "תרבות" בפוניבז' כתלמידה מצטיינת - בעיקר במקצועות הריאליים, נותנת שעורי עזר במתמטיקה ועוזרת להורים בעסק המשפחתי בכל הקשור לבנקים ומוסדות ממשלתיים.
בת 18 מחליטה לעבור לעיר הבירה קובנה ללמוד שפות באוניברסיטה. באותו זמן גם מצטרפת לתנועת גורדוניה כשהיעד החלוצי - להגיע לארץ ישראל. די מהר את מתקבלת להנהגת התנועה ומחליטה לקטוע את לימודייך ולהתמסר למשימה הציונית ולעלות לארץ.

הפרידה מהוריך הייתה מאוד קשה. הם לא הבינו וכעסו על המהלך שלך.
ערב ראש השנה 1936 את יחד עם שרה פרס (לב) מגיעות לנמל חיפה. אתן מבלות מספר ימים בבית הפועלות בחיפה ומחכות להחלטת התנועה לאן תלכו. את מאוד רוצה להגיע לקיבוץ משמרות שזה עתה עלה על הקרקע ורבים מחברייך לתנועה נמצאים שם.
התנועה החליטה שפניכן לקבוצת גבע והאכזבה גדולה. רצית קיבוץ חדש- לא קיבוץ "ותיק".
סיפרת שהרגשת שתהיי שם כיונה קצוצת כנפיים.
אתן מגיעות ברכבת העמק עד לתחנה בכפר יחזקאל.
פעמים רבות סיפרת לי שכשירדתן מהרכבת באו לקבל את פניכן אהרון אתקין ונחשון אליהו. כשהציגו עצמם בפניכן שאלת:
"אתה נחשון אליהו שכותב בניב הקבוצה?"
נחשון היה המום מהבקיאות שלך ומהעברית המשובחת שבפיך. חזרת וסיפרת על השדרה שהובילה מתחנת הרכבת ובמעלה הגבעה - לגבע.
את צעדייך הראשונים בגבע את עושה בכרם. אהבת את הקשר לחקלאות, לאדמה ולצומח.
בכרם את פוגשת את אבא, מהגורדונאים הלטבים. זלמן, בחור צנוע, שקט ועניו – מהנדס חשמל. נקשרים ביניכם קשרי אהבה. ערב פסח 1938 אתם מתחתנים בבית הכנסת ב"כפר חסקל". טבעת הנישואין הושאלה לכם ע"י אסתר ויצחק קייצקי שהגיעו לארץ כבר נשואים.
ב-1942 נולדה בתכם הבכורה נעמי. האושר גדול. נעמי נקראה על שם זיסלה - אמו של אבא.
פירוש השם זיסלה הוא מתוק. את מצאת את השם נעמי מתאים ואף שלחת מכתב לאקדמיה ללשון כדי לוודא תרגום נכון לשם זיסלה והתשובה שקיבלת הייתה - נעמי. המשפחה בליטא שולחת מכתבי ברכה, אושר ושמחה כשברקע קולות המלחמה הארורה. המשפחה המסורתית שלך מבקשת ממך שתבדקי עבורם מקום להיקלט בו בארץ. ואת , שלא היית בטוחה במקומך בגבע, ורצית למצוא עבורם מקום מתאים - וביקשת שימתינו עוד קצת עד שתמצאי מקום.
איש מבני משפחתך לא שרד את השואה. עד יומך האחרון לא סלחת לעצמך, ורגשי האשם ליוו אותך כל חייך.
ב1945 מסתיימת המלחמה, נולדת בתכם השנייה אורה. כן היה עוד זיק של תקווה שמישהו מהמשפחה בכל זאת שרד.
ב 1950 נולדתי אני. תוצאות המלחמה היו ברורות.
קראת לי ע"ש אימך. נתת לה כבוד וזיכרון ובלי משים הנחת על כתפיי את כובד הצער והכאב.
רק שנים רבות לאחר מכן הבנתי זאת.
בשנים אלו את עובדת כמטפלת תינוקות. כבוד גדול היה לקבל הסמכה לכך מפרידה גוריון אך אינך מסוגלת להבין ולהכיל את המשטר הנוקשה שהיה נהוג אז בטיפול בתינוקות ואת הפכת לכתובת לאמהות רבות שחיפשו אוזן קשבת וגמישות בגידול הילדים. עד היום ישנן אמהות בגבע המוקירות לך תודה על כך.
1955 נולדת רינה'לה. תינוקת יפיפייה שנולדה עם תסמונת דאון. בגיל שנה וחצי רינה'לה נפטרה ממחלה. המכה קשה. אינך מסוגלת להמשיך כמטפלת תינוקות ואת עוברת לעבוד בגני הילדים ובקילופים במטבח.
בשנות ה 60, בזכות העברית הרהוטה שלך, את מקבלת הצעה להיות מורה לעברית באולפן בגבע יחד עם לייבוש ונחשון אליהו. התמסרת להוראה, אהבת ללמד, להכיר אנשים שזה עתה עלו לארץ ולסייע להם בצעדיהם הראשונים. ישנם בארץ אנשים לא מעטים שהעברית הרהוטה שלהם היא פרי המפגש איתך.
בתחילת שנות ה 70 אבא חלה והטיפול בו לא מאפשר לך להמשיך להתמסר לעבודה באולפן, ואת עוברת לעבוד בספרייה. אבא נפטר בחודש מאי 1986. תחושת הבדידות שלך גוברת.
מעל 40 שנה את בספרייה של גבע. אפשר לומר עד יומך האחרון. אין מילים לתאר כמה אהבת את הספרייה ואיזה מקום מרכזי הספרייה הייתה בחייך. אוהבת לקרוא, להמליץ על ספר. אוהבת לדבר על ספרים. הספרייה עזרה לך לעבור תקופות קשות במהלך השנים.
ב1992 אנחנו עוזבים ואת נשארת ללא משפחה בגבע. הדבר כאב לך אבל הבנת וכיבדת את רצוננו. גבע הייתה לך משפחה מורחבת ותומכת.
השתדלנו מאוד לסייע לך במפגשים משפחתיים, בטיולים שעשינו ביחד בעמק, וכל דבר שחשבנו שיכול לגרם לך הנאה.
בשנת 2000 נעמי שלנו נפרדת מאיתנו לאחר מאבק במחלה קשה והכאב גדול ורב. את כ"כ משתדלת להיות סבתא ואמא עבור ילדיהם של נעמי וזוהר. המרחק הגדול בין גבע לשילת לא איפשר לך לפגוש בהם כפי שהיית רוצה.
בשנים האחרונות התגוררת בבית סביון. חברייך וחברותייך המשיכו לבקרך ובית סביון הפך להיות ביתך. נקשרת לעובדי בית סביון כיבדת אותם וזכית ליחס חם מצידם.
בשבוע האחרון, כשאת כבר בבית חולים, כואבת אך צלולה, הזכרת לנו את משפחתך אשר אבדה ואת הכאב הגדול, ומאידך היית מאושרת שהתברכת בשבט שלנו שצמח וגדל, 9 נכדים, 17 נינים. מכובד לכל הדעות.
אמא, את כל כך נוכחת בחיינו. תמיד היית, עודך, ותישארי.
לא ויתרת לעצמך אף פעם. היית צלולה עד שעותייך האחרונות, מודעת למתרחש סביב מיטתך, מתאמצת להגיד מילה טובה לכל אחד מהנכדים שבאו להיפרד.
תמו 102 שנותייך, תמו 81 שנים בגבע, תם עידן משפחת ברקאי בגבע.
04-6535132 צילצול הטלפון אינו נענה פעם ראשונה, אינו נענה פעם שנייה. ביקשת שנתקשר שוב כשאינך עונה. אינו נענה פעם שלישית.
זה נגמר.
נוחי בשלווה אמא. את כל כך ראויה לה.

שרה'לה