אבא שלימה סדקו סבוש
לפני שמונים שנה ועשרה ימים בדיוק הגיח לאוויר העולם פג קטן במשקל קילו וחצי. אז בתקופה ההיא לא היה בטוח שישרוד. סבתא לאה תמיד סיפרה לנו איך הביאה אותו הביתה מבית החולים בקופסת נעליים.
ואכן שרד הפג וגדל להיות גבר גדול ויפה תואר לכל הדעות.
שנות הילדות של אבא עוברות עליו בשכונת בורוכוב בגבעתיים, ילד תוסס ושובב מאוד עם המון חברים.
סיפור: אירוע משפחתי, כל המשפחה מתכוננת ומתייפייפת לקראת האירוע , מקלחות בגדים יפים חולצות לבנות כנהוג באירועים חגיגיים, שיער סרוק ונעליים מצוחצחות.
בבניין הצמוד נערכים שיפוצים, וסבתא שלנו שמכירה טוב טוב את התכשיט שלה מחזיקה אותו ביד ולא עוזבת לרגע. יוצאים מהבית צריך לנעול את הדלת, בשנייה של סיבוב המפתח, והסחת דעת נעזבה האחיזה לרגע קט, ושלימלה כבר בתוך חבית הזפת עד מעל למותניים.
יחד עם יקי אחיו הקטן והיחיד, בבת עינו, הם גדלים בבית חם ואוהב.
בגיל 17 מגיע אבא לכאן לגבע עם גרעין הנחל של תנועת הנוער העובד לשנת הכשרה, פה פוגש את אמא ומאז ועד שלשום 63 שנים לא נפרדות דרכיהם.
אבא אהב אנשים ואנשים אהבו אותו, ראה את כולם כשווים ללא קשר למעמדם או מוצאם.
היה ישר כסרגל, בעל, אבא וסבא חם עוטף ודואג. היה רחב לב ורחב כתפיים, מצחיק מאוד, היה אפשר לדבר אתו על הכול. בדרך של דוגמא אישית הנחיל לנו ערכים רבים. משפחה הייתה ערך עליון, היה רגיש אלינו מאוד, קרא אותנו מרחוק, ידע תמיד לתת את הכתף הגדולה שלו ואת החיבוק החם מבלי שהיינו צריכות לדבר.
סיפור: כל אחת בתורה חוזרת הביתה עם עיניים אדומות כי יש בעיות עם החבר הנוכחי. בכל פעם נשלף מהארנק כרטיס טיסה לחו"ל פעם לאירופה פעם לארה"ב כשהמטרה בלי לדבר היא להרחיק אותנו כמה שיותר העיקר שלא נחזור להיות עם הברנש שגרם לדמעות שלנו, אגב הדמעות שלנו תמיד עבדו עליו.
ניתנה לנו הזכות להיפרד מאבא, זכות שלא כולם מקבלים, להיות קרובות אליו בכל תקופת המחלה. אבא שמר תמיד על אופטימיות שמחה ועל חוש ההומור המיוחד שלו.
לקראת הסוף אמר לנו אבא שהוא לא מפחד שהיו לו שמונים שנה נפלאות ושיש לו משפחה נהדרת, הוא רק ביקש שנדאג לאימא ואחרי שהבטחנו לו שיהיה בסדר הוא עזב אותנו רגוע ושליו. אבא השארת משפחה חמה ומלוכדת תנוח בשקט ובשלווה אוהבות אותך המון.
עידית ורד ויעל