אחר קציר
כתבה אילנה
אילו שאלתם את עמוס: למה אתה הכי מתגעגע? ודאי הייתם מצפים שישיב : לריקוד קרקוביאק סוער, או לטיולים ולמסעות ברחבי ישראל, או אולי לקבינה של הטריילר, שהיתה ביתו השני במשך שנים, או טוב מזה ומזה: למרחבים ולכרכים היפים של אירופה וארה"ב, שגם אותם הוא מכיר כה טוב. ואילו אני סבורה שהתשובה שלו תהיה דווקא: למה אני באמת מתגעגע? לעמוד בשדות של גבע ולקצור תלתן בחרמש משחר עד שקיעה.
כי זהו עמוס וזוהי תמצית חייו: לתת את כל כולו לעבודה, לכל צורך, בכל עת ובכל מקום, והכי הכי – בגבע. ומה שקשה לו היום אולי יותר מכל היא הבטלה מאונס שנכפתה עליו.
הרבה כל-כך עשה האיש הזה בחייו, ומה כמו ההתכנסות הזאת מתאים ונכון ביותר להזכיר לפחות חלק מהרשימה הארוכה של מעשיו. כי בפעם הבאה שייאמרו דברים כאלה עליו – עמוס ודאי כבר לא ישמע אותם. אז אני אומר (בקיצור) את מה שאני יודעת, מפיו כמובן. ויסלחו לי הידענים אם לא אדייק במאה אחוז, אחרי הכל, הרי לא הייתי שם כאשר התרחשו הארועים הללו:
הבן הראשון שנולד ממש על אדמת גבע. איש שגאה עד היום בהיותו נצר לעשרת המופלאים שטבעו את האמרה הבלתי נשכחת: "אל הגבעה שלנו אנו עולים" – היא קריאת הקרב של כל אנשי הקבוצה מאז ועד היום. ילדות בגבע בצל התנכלויות של הערבים השכנים. יחסי ידידות-איבה עם ילדי הכפרים השכנים. לימודים אצל מורים נערצים כמו תמרה קורז'יץ, יצחק בן-יוסף, יזהר סמילנסקי ומיכל רביקוביץ. תעלולים בל ייאמנו של ילדים ונערים שבתיהם היו ריקים ממשחקים, ספרים או רדיו ושחייהם התנהלו בחוץ הפרוע וסביב מעשי "הגדולים", שהנערץ שבהם היה, כמובן, חיים רוזנפלד. אבל שמעתי סיפורי נפלאות גם על מעלליהם ואמרותיהם של אליוקים, של טרטקוב, של גרישה, של צבי זה כהן ורבים רבים אחרים, ושל כל החקיינים המוכשרים בני הדור השני שכה היטיבו להנציחם. וזכורים לטובה גם "העמק הנעלם" בהר הגלבוע, "מסתורי הארנבות", "השיפוע" וכל אותם מקומות מסתור ומשחק אהובים, שחלקם קיימים עד היום.
עבודה קשה מגיל צעיר שנעשתה מתוך רצון ומסירות ושהפכה לדרך חיים ולטבע שני, ואמונה בלתי מתפשרת בקיבוץ כמענה הנכון והצודק לצרכים של העם והארץ. אמונה שלא פסה ולא הועמה עד היום, למרות כל מה שקרה וקורה מסביב.
ואחר-כך, פלוגה א' של הפלמ"ח, עבודה ואימונים בקיבוצים שונים, ביניהם גם אשדות. בריחה אל הצבא הבריטי. ארבע וחצי שנים מחוץ לבית, שבהן היה ישראלי ויהודי יחידי בין אלפי חייליו של הפילדמרשל מונטגומרי. אגב, את מקומו ביניהם קנה בזכות השתתפותו במשחקי כדורגל... שנים של נדודים בין מצרים, עיראק, ירדן ואיטליה שבמהלכן ארעו לו כמה וכמה ניסים שבזכותם זכה לחזור משם בשלום.
מות אביו והשיבה לארץ. השתלבות מיידית בשיירות לירושלים, שבהן עלה לעיר הנצורה וירד ממנה 22 פעמים, ויותר מפעם אחת ניצל ממוות בטוח.
וכאן מתחיל, פחות או יותר, הפרק המשמעותי ביותר בחייו. פרק שמורכב משני מרכיבים: ילדיו וחייו בגבע כאדם בוגר: קואופרטיב בית-שאן חרוד, שבו שימש גם כנהג וגם כסדרן עבודה, מפעל בקרה, שהוא אחד מראשוניו והאולפן, שאותו ייסד ואותו ריכז במשך עשר שנים. ובצידם – תפקידים ציבוריים שונים, אירגוניים ותרבותיים גם יחד, ככל שנדרש והתבקש. והיתה השליחות בארה"ב, היה הגבעטרון והיתה העבודה במפלגה. אבל הנכס היקר לו ביותר, שאותו הוא חוזר ומונה כמו שאדם מונה את מטבעות זהבו, אלה בניו ובתו, כלותיו וחתנו, נכדיו ונכדותיו ונינתו הקטנטונת, שאותה ראה הערב לראשונה.
את עשרים השנים האחרונות הוא חי באשדות וגם בביתו החדש (שמעולם לא הסתגל אליו לחלוטין), תרם עד כלות בכל שטח שרק יכול היה, בעבודה ומחוצה לה, עד שנגזרה עליו ישיבה בבית, באפס מעשה. ובכל השנים הללו ראה עצמו שליח של גבע באשדות, מה שלא תמיד התקבל בהבנה ובמאור פנים...
אנחנו יחד כבר למעלה מעשרים ואחת שנים. תקופת-חיים מלאה, עשירה וטובה, שלאחרונה מציבה בפני שנינו אתגרים לא קלים, עקב בעיות שבכלל לא תלויות בנו. וכמו שעמוס ביקש להוסיף במיוחד: אנו מתמודדים איתם שכם אל שכם ויד ביד, בדרך כלל בהצלחה, פחות או יותר. אני מאמינה בהחלט שמעטים הם האנשים שהתייסרו במחלות, יסורים ופגעים (שחלקם ידועים רק לקרובים לנו ביותר) כמו עמוס בעשר השנים האחרונות, ושהיו מצליחים לשמור על כבוד עצמי, שפיות ורצון-חיים כמוהו. וזהו, כך אני חושבת, קודם כל בגלל האופי הפייטרי שלו, עקשנותו ונחישותו, ולא פחות מכך, מפני שיש לו למען מה ולמען מי להמשיך את המלחמה לחיים.
אני רוצה להודות כאן לכל אלה שבאו לחלוק איתנו את היום הגדול והחשוב הזה, ובראש ובראשונה לאבשי, בכור בניו ולמשפחתו, שבזכותם ההתכנסות הזאת מתקיימת במקום הכי מתאים והכי ראוי: במועדון של גבע, בקרב חברים, ידידים וקרובים שכל אחת ואחד מהם נמצא פה מפני שעמוס רצה שיהיה כאן.
זאת גם הזדמנות חד-פעמית להציג בפני הנוכחים כאן את הצוות הנפלא של "בית סחל"ב" שלנו, שמרחף מסביבנו כמו אם טובה ודואג לכל צרכינו, מבלי להציק ומבלי להעיק.
ולא הזכרתי אלא חלק מעלילותיו של הבן הבכור לשושלת בן-יהודה, שנוסדה ע"י אביו, כמעשה מופלא כשלעצמו. ולא הזכרתי את הוריו, מרדכי והלה ואת אחותו רנה, זכרונם לברכה, שעמוס מתגעגע אליהם מאוד.
למה אני מדברת כל-כך הרבה? כי עמוס לא יכול לדבר כאן. כי גרונו יתכווץ ועיניו תדמענה אם רק ינסה להביע את מה שבליבו. את כל שאמרתי כתבתי מידע אישי, סובייקטיבי, כמובן. עמוס רק עבר על הדברים הכתובים, כדי להבטיח שלא בלבלתי בין שמות וארועים.
לסיכום אפשר להביט לאחור ומסביב ולומר: לא היה קל להגיע עד כאן. אבל היה שווה כמעט כל רגע. ביום הזה, שאפשר לקרוא לו "אחר קציר", נמצא סביבו כל מה שעמוס מרגיש שכדאי היה לחיות למענו: ידידיו ומשפחתו כולה בפרט, וגבע היפה, החזקה, הגאה בעצמה ומשמשת הוכחה חיה שקיבוץ כמו שעמוס מאמין בו הוא אפשרי גם כעת – בכלל.
תודה לכולכם!
אילנה