פרידה
כתבה אילנה
לפני שבועיים בדיוק נפגשנו, כמה עשרות מהנוכחים כאן, במועדון לחבר של גבע לחוג לעמוס יום הולדת 80. עמוס הגיע כמעט אחרון למסיבה לכבודו, מפני שתהליך השקיעה שבו היה נתון כבר נתן בו אותותיו. אלא שזה לא מנע ממנו להיות מאושר, גאה ושמח למראה האנשים הרבים שבאו לשמוח איתו ולמשמע הדברים שנאמרו שם עליו.
והנה אנחנו נפגשים שוב לאחר שבועיים בדיוק, ועמנו רבים - רבים נוספים ועמוס כבר לא יוכל לשמוע את הדברים שנאמרים עליו, אבל אני אומר אותם בכל זאת.
אני נפרדת מעמוס כבר תקופה ארוכה. מהילד השובב, מעלם החמודות, הפלח, החייל, הרקדן, הזמר, חורז החרוזים, מרכז העבודה, האקונום, הנהג, החרט, המורה, המדריך, מארגן ערבי התרבות, פעיל המפלגה, סדרן הרכב, רכז התרבות, מרכיב הוועדות, מדריך הסיורים בנהריים, החולה ששימש מופת לאחרים כיצד מתמודדים עם קשיים שנראו בלתי עבירים, איש העקרונות הבלתי מתפשר, האב הגאה, הסב האוהב, ומעל לכל - החבר והרע האהוב.
נפרדת מאיש חובב לצון ומעשי קונדס, שידע לספר בדיחה על כל מילה שזרקת לו. שזכר בחיוך את כל המתיחות ומעשי התעלולים שעוללו הוא וחבריו לאחרים. שכתב חמשירים מצחיקים על גבי מפיות נייר במסעדות שאכלנו בהן. שגם בימיו האחרונים ומבעד לדמדומים ולמכאובים עוד הפליט מדי פעם חידוד לשון, או עשה העוויה משעשעת, שגרמו לי לצחוק מבעד לדמעות.
נפרדת מאיש רעים להתרועע, שאהב אנשים ואהב לשוחח עמם ולפעמים אפילו האריך קצת בדיבור. שאהב להתפלסף אתי על פלאי הבריאה והיקום ועל טבע האדם. שהשתאה כל פעם יחד אתי איך זה שאנחנו מתחילים פתאום ובבת אחת לדבר על אותו נושא. שלקח אותי למחוזות קסומים באירופה, שבדרכיה ניווט בביטחה כשם שעשה זאת בכבישי הארץ. שעמד יחד אתי מוקסם נוכח פיורד כחול בנורבגיה, כרי דשא ירוקים בשוויץ, צוקי סלע אדירים באיטליה וכפרים רוגעים בצרפת ובגרמניה. ממש כשם שבכינו חבוקים באתר הזיכרון בטרבלינקה, או התפעלנו מרוח האדם מול סכר ענק בהולנד או בתוך המוזיאונים הרבים שאליהם בא אחרי, תחילה כדי לרצות אותי ואחר-כך ברצון ובהנאה גוברים והולכים.
נפרדת מהחצי האחר שלי. שהעניק לי אהבה מופלאה וחיים מלאי עניין וערך. שהראה לי איך לא להיכנע לסבל ולייאוש ולרחמים עצמיים. ששמר על צלם האדם שבו ועל כבודו העצמי ממש עד הרגע האחרון.
דרכו למדתי להכיר ולהוקיר את גבע. את חוזקה, את עקרונותיה, את הכבוד וההוקרה לראשונים, את היחס לעבודה שגובל לעיתים בקנאות, את ההקפדה על הסדר והניקיון ועל יופי ואסתטיקה של כל פינה, את החרות לומר כל מה שעל הלב, את השיתוף של כלל הציבור בכל ההחלטות, את חגיה, את ערבי התרבות ואת "גאוות היחידה" המעוררים קנאה שלה.
גבע היתה לעמוס מקור כוח. מנוע רב עוצמה שלא פסק לפעום אף לרגע.
תשע עשרה שנים היה חבר באשדות , ואף שקנה לו ידידים ומוקירים, התקשה לגשר על ההבדלים בין שני הקיבוצים. בתום לב גמור ומתוך כוונות טהורות לחלוטין, ניסה להכניס יסודות מגבע לביתו החדש, אבל באשדות שלי, האהובה, הנאבקת על קיומה כבר שנים רבות, התקבלו לא פעם כוונותיו יותר כמזכרת עוון לחולשותיה וכך גזר על עצמו אלם בפרהסיה, שלא הופר אלא לעיתים רחוקות ואת דעותיו השמיע כמעט רק באוזני.
ומהיום, עמוס וגבע מתאחדים שוב, לתמיד.
לך אדמת גבע, אני מחזירה היום את הפיקדון שניתן לי לפני עשרים ואחת שנה. אמנם, לא קיבלתיו ישירות ממך, אבל אני משיבה אותו לך בלב שלם ובנפש חפצה. כאן מקומו. ליד הוריו ואחותו וחבריו הרבים. היכן שבניו ונכדיו האהובים יוכלו לפקוד אותו כאשר ירצו בכך. כאן, בבית העלמין שאת סלעיו סיקל במו ידיו לפני שנים כה רבות. שאליו הקפיד לבוא בכל פעם שחבר גבע נטמן באדמתו, כל עוד יכול היה.
כאן בצל עצי הברוש הגבוהים ושיחי הבוגנוויליה היפהפיים, תימצא לו מנוחה נכונה. אני אשא אותו אתי ובי לשארית חיי. ואשתדל להיות חזקה בשבילו ולמענו, כמו שביקש ממני לא פעם כאשר דיברנו על החיים שלי אחריו.
החברים שלי, שנרתעו אולי מחומת האהבה שבנה סביבי, חוזרים כעת אלי. אני רוצה לקוות שהמשפחה של עמוס, שכל-כך היה גאה בה ושכה רצה שתהיה גם משפחתי, תמשיך להיות כזאת גם להבא. החברים שלו, שנעשו גם לחברים שלי, יישארו כאלה. ובעזרת כולכם ומכוח עשרים ואחת השנים הנפלאות שלנו יחד, אולי לא תהיה הריקנות שמסביבי כה חשוכה.
היה שלום אהוב שלי. ותודה על כל מה שהיית בשבילי.
אילנה בן-יהודה