אמא
וואו.. מאיפה מתחילים..? מה אומרים? מה מספרים? איך מספידים...? וואו קוקי... עשית לי הפתעה... מה זה הפתעה...
רק באותה השבת דיברנו, בשעות הבוהריים שלך, שמחת לצאת לבית קפה, להנות ממאפים ארגנטינאים, כמו שרק שם אפשר להשיג...
צחקנו... ונכון שמאחורי החיוך הסתרת את העצב, את הקושי... היית בסדר..
כמה פעמים אמרתי לך שאסור לך ללכת מהעולם לפני שאת חותמת לי על בלעדיות של הירושה?.. כי ברור שאני הבת הישראלית הכי טובה שהייתה לך... וכן, גם ליד אנליה היינו אומרות את זה... כמה שהיא קינאה...
בשבת, דווקא בשבת האחרונה, לא זכו הילדים לדבר איתך, הם היו בשלהם.. ולא לחצתי... הלכתי לישון כרגיל ואז... 2.00 בלילה שעון ישראל, השיחה הגיעה... בעבר, תמיד חששתי משיחות כאלה... איך מספרים? איך מודיעים?
עברנו שנה קשה... בעקבות המלחמה ואחרי 22 שנים שגרנו יחד, וביחד עם 2 האחים הארגנטינאים, החלטנו שהכי טוב בשבילך זה להיות בארגנטינה...
ליד האחים שלך, ליד הילדים ונכדים שלך.
ואני? כולי רגועה, שאני לא זו שאצטרך להודיע כשהיום הזה יגיע...
אבל לא חשבתי על זה שלמטבע יש 2 צדדים... אני לא מודיעה... לי מודיעים.
"הלו? אילון? זה אריאל... אנדי שם?" פתאום שמעתי את זה מהטלפון של אילון...
אנדי.. שומעת? יושבת? (ואני עוד אומרת לו... לא!! אני במיטה ישנה) התקשרו מהבית אבות,
אמא מתה,
לו לרגע, לא חשבתי שזה צחוק... כי נכון שלמשפחת דורפמן יש חוש הומור שחור ומוזר אבל יש לנו גבול.
לא האמנתי.. לא הבנתי...
וואיי החוסר אונים של להיות עכשיו כאן, לא לנהל את העניינים, לא להיות זו ששולטת במצב ומודעת להכל... לחיות זו שמחכה לשיחת הטלפון לעדכון.
ואז... הבוקר הגיע... ואני... איך לעזאזל מספרת לילדים?? לילדים שהכירו אותך, שבילו איתך, שחיו ונשמו אותך בשנים האחרונות?
מודה, לא היה קל, אבל תהיי בטוחה, שכשאני נפטרת, אופק יזיל דמעה כמו שאני דמעתי כשבישרתי להם... ככה הוא אמר... שכשאני נפטרת, הוא יבכה כ׳ הוא יתגעגע... ואז צחק הצחוק הממזר׳ והמתוק שלו...
אלמה.. אלמה בכתה המון... איך? איך? כעסה כי לא נקיים את האבטחה של לבוא לבקר אותך שוב בשנה הבאה... ואיך עכשיו היא תאכל את המאכלים שרק את יודעת להכין????
כבר כמה ימים שאת לא בעולם הזה, בטח בדרך לפגוש את אבא ולשתות מאטה, לאכול על האש או סתם בדרך לצעוק עליו כי הוא לא סידר את החדר לבואך.
קשה... בהחלט קשה וכואב ועצוב. אבל אלו החיים...
היום, אחרי לא מעם זמן, טיסות, ביטולים, טילים בנתב״ג והמון עצבים ובכי, סוף סוף הצלחנו לקיים את ההבטחה האחרונה שלנו אלייך... להביא אותך למנוחת עולמים ליד אבא! אפילו, לזכות לציין את השנה הרביעית לפטירתו, כשאת לידו.
לא היה קל, לא היה זול אבל... הנה... העלינו אותך על מטוס, וחצית את הים.
אם שאלתם את עצמם איך עושים זאת, התיאוריה של אלמה ואופק היתה, שבּובֶּה קוקי (שכבר מתה) יושבת במטוס, ליד אנשים חיים, היא לא נכונה.... אבל היתה מספיק יצירתית כדי להקליל את האווירה אחרי ההודעה.
אמא, בּובֶּה, חלקנו יחד 42 שנה מאז שנולדתי... מתוכם 22 יחד בארץ..
כמה הרפתקאות, כמה בילויים, כמה חפירות, סיבובים וכל מה שרק אפשר לדמיין עברנו יחד...
דאגת תמיד להגיד לכולם, "אני לא מדברת עברית" ואז במקום להישאר בשקט... היית מדברת בכל השפות האפשריות שלך... מעברית, לספרדית, אנגלית ואפילו סילבית... השפה הייחודית שלך.
לא היה אדם שהכיר אותך, שלא יזכור את האדם הנעים, החייכני, המצחיק שהיית...
במהלך הימים האחרונים, תחושת הבדידות גדלה, אבל מתחלפת לאט לאט עם תחושת גאווה על כל מי שהיית.
תדעי לך, מעט מאוד אנשים בגבע לא זכו להכיר אותך או לפחות לדעת מ׳ את... אבל כל מי שכן הכיר, באמת הצליח להכיר אותך... כולם מתארים אותך כאישה ענווה, רגועה, שמחה ומלאה באהבה ונתינה.
באמת שלא טעו.
הלוואי ויום אחד יוכלו לזכור אותי ככה.
אמא, ממי שלי... תודה על הכל, על היותך לצידי בכל רגע, תודה שהיית שמה כשרק רציתי לזרוק את עצמי והעסקת את הילדים, תודה על הפינוקים, אוכל, אהבה ועל מה לא?
כמו שבשיר של אחד הזמרים האהובים עלינו,
"את לימדת אותי כמה הדברים פשוטים,
את לימדת אותי לפזר אהבה ותו לא,
ולא חשוב אם תקבלי משהו בתמורה,
לגלות שבחיים האלה •ש עוד דברים חשובים
ואיפה שאני אהיה, את תהיי לצידי.
וכמו מלאך תשמרי עלי
כשאלך לאיבוד ואפסיק לחייך
וכמו הרוח, שמספר לי שהחורף מתקרב, את תהיי לידי."
מקווה שמלמעלה ויחד עם אבא תשמרי עלינו כאן בארץ ובארגנטינה.
ואם את כבר שם.. תוכלי לדבר עם ה"הוא" ולבקש ממנו להפסיק את המלחמות? להחזיר את החטופים? רק ככה נוכל באמת לחיות באושר ובנחת.
עכשיו, הגיע הרגע לנוח, לנוח מנוחת עולמים... לכי תעשי כל מה שלא הצלחת, הספקת ולא יכולת לעשות בחיים אלו.
רוצי בים בביקיני, לכי תשחי, תאכלי כמה שיותר גלידות ותהיי מאושרת. יאללה, לכי לנוח... לנו יש המון עבודה כאן...
להמשיך את הבקשה שלך... מבטיחה שנהיה מלוכדים ומאוחדים למרות המרחק שמפריד ביני לבין הארגנטינאים.
נוחי ממוצ'ה שלי.
תזכרי... אנדי, הבוס שלך, תמיד כאן.
אנדי