אבא הולך עכשיו בדרכו האחרונה בעולם הזה,

ממהר להיפגש עם בתו האהובה דינה

כתב חגי

אבא תמיד מיהר. כדרכם של אנשים שכל חייהם יצירה, תמיד רדפה אותו התחושה שהוא לא עושה מספיק. אבא בער בלהט של עשייה. הוא עבד במסירות עצומה, ובמהירות עצומה ובמיומנות מדהימה, המון שעות ביום, כל יום, כל השנים.

כשאני אומר "כל יום כל היום" אני מתכוון לכך. אבא תמיד עשה, אבל לעולם לא עשה דבר למען עצמו, אלא תמיד למען אחרים. מתוך גישה זו לחיים, אבא לא הכיר בצורות הבילוי המקובלות. או מוטב לומר, הוא התייחס למה שאנו מכנים "בילוי" בדרך היהודית המסורתית, המשתקפת בעברית המקראית: "בילוי" מלשון "בלייה", ומלשון "הבל הבלים". לפיכך מעולם לא חשקה נפשו בנסיעה לחו"ל. לפיכך הוא מעולם לא בילה לילה אחד בבית מלון. הוא מעולם לא היה בתוך מסעדה או בית קפה. הוא מעולם לא היה נכנס לקולנוע. הוא אפילו לא ראה טלויזיה.

אבא היה ללא כל ספק גאון טכני. הוא רכש מיומנות עצומה בקשת אדירה של מקצועות. כמו: ימאי, חקלאי, נגר, מסגר, רתך חשמל, רתך אוטוגן, איש קרור, איש קיטור, צבעי, טפסן, בנאי, וזה רק אפס קצה של רשימה ארוכה הרבה יותר. בשנים האחרונות עין אחת כבר היתה בעוורון מוחלט, והעין השניה ראתה בקושי רב. ועדיין אבא היה קודח בדיוק מעורר התפעלות קדחים בפלטות ברזל, והיה מצליח להשחיז מקדחים בלי לראות אותם, באותה מיומנות מדהימה שלו, שרק מיכאל אחי ירש ממנו.

אבא יצר ותיקן כל דבר. החל בכסאות, שולחנות וארונות, דרך אופניים וצעצועים, וכלה במכונות, כולל מכונת ריתוך נקודה, בימים בטרם אלקטרוניקה, כאשר מעגלי הפיקוד היו בני עשרות חוטי חשמל. המכונה עבדה בבית המלאכה שנים ללא תקלות. היה לאבא חלק חשוב בהקמת המפעל הראשון של גבע, שלימים "בקרה" צמח ממנו. זה התחיל מהקמת מערכות ערפול ללולים, שטח נוסף שאבא התמחה בו.

אבא עבד לא רק במיומנות מדהימה אלא גם בהתלהבות יוצאת דופן. הוא נחשב עשרות שנים לאיש חזק מאד, ולמהיר בקוטפי האשכוליות בגבע. בפרדס אמא נשבתה בקסמיו. אבא כבר היה אז רווק בגיל שלושים ושתים. כולם דאגו מה יהיה, ואמא הגיעה. על הזיווג של אבא ואמא אמרה מרים אחותו הגדולה של אבא, שזאת ההוכחה הטובה ביותר לכך שהקב"ה משגיח על הבריות בעולמנו בהשגחה פרטית.

עם השנים כפות ידיו של אבא, העובדות תמיד,  עטו עור עבה במיוחד. עור כל כך עבה, שאבא לא היה חש בזרם החשמלי שעבר בגדר של מרעה הצאן, כדי להרתיע את הכבשים.      

אבל העור העבה והמחוספס כן הרגיש את מה שהוא רצה להרגיש. עד הימים האחרונים היה אפשר לתת לאבא בורג קטן. הוא היה ממולל אותו בין האגודל והאצבע, ומיד היה אומר לך אם זה בורג 5 או 6, מילימטרי או אינצ'י, לעץ או לחשמל או לגז, וכן הלאה, והלאה.

הבורג הוא משל לרגישות העצומה שהיתה לאבא מתחת למסווה הקשוח והמחוספס.

אבא היה אחד האנשים היותר רגישים בעולמנו. היה בו שילוב נדיר של תבונה, רגישות, טוב לב וצניעות. שילוב זה לא עושה את חייו של האדם קלים. הצדיקים לוקחים קשה את משא החיים.

בנעוריו בפולין הזדמן אבא יום אחד לאטליז, וראה כיצד שוחטים פרה. מאותו היום הוא לא היה מסוגל להכניס בשר לפיו, והפך לאדם צמחוני. בשנים הראשונות של אבא בגבע, כשעוד היה שימוש רב בעבודת פרדות, רק אבא הצליח ליצור קשר חיובי עם הפרד העיקש פיני, ופיני נחשב לפרד כמעט פרטי של דב, דבר שהיה מאד יוצא דופן, בזמן ש"פרטי" היה מילה גסה במחוזותינו.

כשפנו לאבא שיתקן משהו, תשובתו הראשונית היתה "אין לי זמן", אך כמובן שהוא לא השיב ריקם את פניו של איש. מאחורי המסכה הקשוחה של "אין לי זמן" של אבא, הסתתר אוהב אדם אמיתי. הביטוי הבולט ביותר לכך היה שבמשך כל שנות ילדותינו חילקנו את ביתנו עם ילדי חוץ, שגדלו אתנו כאחים ואחיות לכל דבר.

הגאונות הטכנית ולהט העשייה המעשית היו רק ביטוי אחד, קטן יחסית, להיותו של אבא קודם כל איש רוח והוגה דעות. אבא השקיע המון אנרגיה בעיון בספרי עיון, במאמרים בעתון, ובספרי קריאה. רוב חייו העסיקה אותו השאלה היהודית, השאלה של דור התחייה "לאן?" מן הסתם לא במקרה שנים מהבנים הם שומרי מצוות.

אבא עצמו האמין רוב ימיו בדרכה של גבע. משום מה הוא עצמו לא היה מעורב אף פעם בועדות ובעשייה התרבותית, על אף שהיתה לו הערכה עצומה למי שתרם לתרבות. הוא תרם לקבוצה בדרכו המיוחדת, כאינדיבידואל קיצוני במסגרת שיתופית. זה היה קשה לעיכול בסביבה, אבל כך זה נמשך שנים.    

לפני שנים אחדות, הלב של אבא התחיל לבגוד בו. אבא הסתגל לשינוי קיצוני באורח החיים, מאדם פעיל מאד, לזקן רתוק למיטתו. המוח המדהים נשאר צלול עד הסוף. בשבוע האחרון אבא כבר סבל מאד. ביום שני הוא סיפר לי על ר' זוסיא. כאשר ר' זוסיא היה על ערש דוי, נאספו סביבו תלמידיו והתפללו לשלומו ולבריאותו. גער בהם ר' זוסיא ואמר: כל חיי התפללתי לקב"ה שילמדני כיצד להסתלק בכבוד מן העולם הזה, וכעת כאשר הקב"ה נותן לי הזדמנות- אתם מקלקלים?

 אבא הולך מאתנו בדרכו האחרונה. הולך להיפגש עם דינה. רוחו הגדולה נשארת עמנו, יצוקה בבנים, בנכדים ובנכדות. פעמים רבות אני מתבונן בילדי ובילדים של טוביה, עמי ומיכאל, וסח בלבי לגבי תכונות והתנהגויות שלהם: זאת מורשתו של סבא דב. 

תנוח בשלום על משכבך.

באהבה, חגי