הספד לדינה דורון

כתב אורי ברזק 

דינה נולדה בבוקר הארוך ביותר לשנת 68. על מרפסת בית החולים התכנסו כל ארבעת אחיה הגדולים ויחד עם צביה ודוב, ניהלו ויכוח על שמה של האחות הקטנה. צביה רצתה לקרוא לה בת-שבע, אך האחים נחרדו מאורכו של השם. כשעלתה ההצעה לקרוא לתינוקת דינה, חששה צביה משם, אשר יחבר את בתה הקטנה לסיפור כל-כך טראגי בתנ״ך. אך ההחלטה הוכרעה ברוב בדמוקרטי, ושם הילדה נחרץ.

מיומה הראשון היתה שפת-האם של דינה אנגלית. צביה החליטה להתגבר על החשש, שהיה קיים אז לגבי גידול ילדים דו-לשוניים, ולאורך כל השנים שוחחה עם בתה רק באנגלית. וכך הפכה דינה לילדה הדו-לשונית הראשונה בגבע. ברבות השנים הקלה עליה מיומנות זו ביצירת קשר עם קבוצות ויחידים, אשר הגיעו לגבע מחו״ל.

לפני כשנה, כשניסה חגי, אחיה של דינה, לשכנעה לחזור לישראל, סיפרה לו כי זכרונות ימי ילדותה מקשים עליה את החזרה לארץ בכלל, ולגבע בפרט.

ואכן, דינה היתה זרע נדיר, אשר נזרע באדמת הגבעה הכבדה והבוצית. הציניות, אשר היתה הדשן העיקרי לאדמה זו, לא איפשרה לזרע העדין להקלט ולהוציא עלים אל אוויר העולם. במקום זה בנתה לה דינה מילדותה עולם פנימי, עשיר בדמיון. עליה צמחו פנימה והפכו ליצירה אדירה של כתיבת יומן ושירה, ציור ואיור.

מהיומנים, שנתגלו רק לאחר מותה, לבלב מול עינינו עולמה הסגור: הרצון להיות טובה ואהובה עולה מכל שיר ומכל ציור; הקונפליקט שבין הרוח לחומר, מתיז ניצוצותיו מסדן הייסורים, אשר היה סמוי וגלוי לעין בעת ובעונה אחת; כמיהתה של דינה לאהבה ורצונה לשלוט בחומר, על-מנת להגיע לרוח, באו לידי ביטוי במאבקו של כוח-הרצון בחולשות-הגוף. במאבק זה כמעט וניצחה הרוחניות ניצחון גמור.

החיים בשוליים של חברה מגובשת, אטומה ולעתים אכזרית, הביאו את דינה לטפח קשרי חברות עמוקים עם אלו, שדרכי גורלם הובילו לגבע. האהבה, שכה דגלה בה, מצאה אפיקיה ליצירת קשר חם והדוק עם סמדר דהאן, ילדת-חוץ, אשר הגיעה לכאן מהמעון בכפר-יחזקאל. קשר מסוג אחר נוצר עם ורד, נערה מההכשרה הצעירה, אשר בעזרה לה ראתה דינה אתגר ושליחות. בקשרים אלו לימדה עצמה להעניק המון חום ואהבה ובקשרים אלו גם מצאה אותם.

אפיק נוסף, שמצאה אל עולמם הרוחני של הבריות, פנה ללימוד עצמי ויסודי של סודות כף היד. כבר בכיתה ו' החלה לקרוא את הספרים אודות האומנות העתיקה ואת נסיונותיה עשתה על הילדים בכיתה ועל צביה, אמה. בכיתה י״א, כשעזבה את בית-הספר בעמק ועברה ללמוד בעין-גדי, הפליאה את תושבי קיבוץ אלמוג ביכולתה לקרוא את עברם ואופיים. מה שלא ראו, היה הקושי האדיר שלה להסתיר מאלו שפתחו את ידם בפניה, את עתידם הרע או את מגרעותיהם המכאיבות. המאמץ הזה, לגונן על הבריות מגורלם החרוץ, התיש את דינה מאד ולכן לא הפכה מתת-אלוה זו למקצוע. הלוואי ויכולה היתה לראות את עתידה שלה חרות על כף היד.

לאחר שהות קצרה באלמוג חזרה לגבע. עם סיום חוק לימודיה, התעקשה, למרות גופה הכחוש והחלש, להתגייס לצבא ולעזור כמש״קית ת״ש, לחיילים אשר גורלם לא שפר עליהם. אך הפעם, הכניע הגוף את הרוח וזמן קצר עבר מתחילת הקורס, עד שנשברה ושבה לגבע. למרות הרצון העז, לא עמד הגוף הכחוש במטלות הקור והתפריט הצבאי הקשוח.

כל אותן שנים לא פסקה דינה מלכתוב. משיכתה האדירה אל היצירה הרוחנית והקריאה הפנימית, חברו לחשיבה לוגית צרופה והביאו למבע רהוט ומדויק של תחושותיה הכמוסות ביותר.

לאחר הנסיון הצבאי הקצר, נראה כי הבשילה דינה למעוף. כל שנדרש לה היתה הרוח הגדולה, שתישא אותה הרחק, אל ארמון הברקן אשר בארץ-עוץ.

וזו אכן הגיעה, בדמותו של נווד אנגלי, שכמו כישף אותה באהבתו וביכולתו לנוע על רחבי הגלובוס ללא עקבות וללא שורשים. הניתוק מהשורשים ומאותה אדמה כבדה ומייאשת, הביאו את דינה להתרוממות הרוח, אותה ביקשה מזה שנים. היא חתמה את כל כתביה בארגז גדול, השביעה את צביה לבל תפתח אותו ויצאה בעקבות אהבתה.

עשר שנים של נדודים הפכו בהדרגה לסיוט ולמלכודת איומה. אפילו לידתו של אדם לא הביאה להחזרת האהבה ולשיקום החלומות, אשר נרמסו בזה אחר זה. לפתע הבינה, כי דרך הלבנים הצהובות לא הובילה אותה אל ארץ עוץ, אלא היישר אל תוככי ארמונה של מכשפת הצפון.

כשהתחוור לדינה, כי אהבה חולנית ומעוותת היא זו, שסחפה אותה למרחקים, כבר היה מאוחר מדי. כל הנסיונות לשכנע אותה לעשות מאמצים ולברוח בחזרה לפה, עלו בתוהו.

וכך, שבועות מעטים לפני יום הולדתה השלושים, מצאה את מותה מידי המרצח שאהבה.

היום חוזרת דינה אל אדמת גבע.

יצירתה, מושא קינאה לכל מושך בעט, רק מתחילה לעלות, ללבלב ולשזוף את עיני הקוראים המשתאים.

מי יתן, דינה, שיצירה זו תמשיך ותחייה אותך עוד יובלות.

מי יתן, וזכרך ישמר בה מאות שנים, לאחר שזכר הפוגעים בך יימחה לעד.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

אורי ברזק