אורי הררי

כתבה זהרה

כשהייתי קטנה היו שני דברים ענקיים מכוננים בהוויה שלי, ואדי-סידר, ואבא אורי. שעות על שעות היינו מבלים יחד במרעה כשאתה מספר לי סיפורי אבות מלמד שמות של פרחים וציפורים, איפה לחפש מאובנים ואיפה עתיקות או למצוא צורות מענינות בעננים שבשמים.

בצהרים מחלק לשנינו את הארוחה שאתה מוציא מילקוט הרועִים, אח"כ שוכבים על הגב היד שלך מקופלת מתחת לעורף, בתנוחה אופיינית, ומשוחחים - עד שאיזו כבשה שיצאה מהעדר מרִיצה אותך אליה תוךְ שאתה זורק לכִּיווּנה אבן בקריאת פרררהוֹ המחזירה אותה לשורה, או כבשה ממליטה הזקוקה לעזרה. ולעת ערב חוזרים לדיר בצעדה איטית מעלים אבק עם דנדוני פעמון המוריה.

כשגדלתי, ואדי סידר כבר לא היה בכלל גדול ואילו אתה התעצמת אפילו יותר בעינֵי הבוגרות שלי. למדתי להעריך את היכולת המופלאה לשמוע, לקבל, לעזור - להגיע אל הפתרונות שנמצאים שם ממילא מחכים להיחשף. אותךָ על צניעותך, התבונה,

השכל הישר, הטוּב שבךָ, ההומור הצולע, ומעל לכל - אבא, המעיין הבטוח והשופע של אהבה אינסופית אל אמא, אלינו הבנות, ואל הנכדים מאוחר יותר. הידיעה שתהיה שם תמיד בשבילנו מה שלא יהיה, יצקה ביטחון בחיים.

לא לך ולא לאמא היה בית אמיתי בילדותכם, לכן אתם בונים יחד בית בו צמודות נָפשותיכם, בית חם ואוהב - אתם הבית האחד של השני. תמיד בִסְמִיכוּת: אורי של נירה ונירה של אורי.

המֶחֶווָה כלפי אמא, נשארה טבועה בי כמֶחֶווָה הכי רומנטית של איש לאשתו-

 בבגדי-עבודה, סָפוג בריח של כבשים, מגיש לאמא צרור פִרְחי דם-המכבי הראשונים של העוֹנה, וכך שנה אחרי שנה.

אפרופו ריח הכבשים שדָבָק בךָ, במשחק ששיחקנו בחג הגֵז, קשרו לנו הילדים את העיניים והיינו צריכים לפעות כמו טלאים עד שנמצא את ההורים. היינו מקום ראשון כי לא פעיתי כמו כולם, כך עברתי והרחתי את הידיים של האבות עד שהגעתי אליך. הייתָ גאה בי על הרעיון - ואני הייתי מאושרת שאתה מבסוט ממנִי.

אבל כמובן לא היתה רק המשפחה כי במקביל תמיד היו החברה - והקיבוץ.

בָיָלְדותי היה לי חלום קבוע שהיה שב וחוזר: התקופה היא תקופת השואה ואני ילדה זערורית מצליחה לחמוק מתחת הגדר של הגיטו ומקבלת ממשפחה פולניה שחולמת עלי כיכר לחם, אני מחביאה את הלחם מתחת לְסינור המשבצות שלי, זוחלת חזרה מתחת לגדר, נעמדת מולך, קטנה כזו, בעינים נוצצות מגאווה, מושיטה אליךָ שתי ידיים פרושות כלפי מעלה ועליהן כיכר הלחם, ואז אתה לוקח את הכיכר יוצא החוצה ומחלק אותה לכל האנשים. ובכל פעם מחדש, אני מקווה שבפעם הבאה הכיכר תשאר רק לנו למשפחה.

אבל כזה אתה: דואג לכולם, חוֶוה את כולם, עוזר ופועל מתוךְ  האמונה שלךָ  בָדרך, ובאופני העשייה הרצויים. ואני מהצד מתפעלת וגם מפתחת עם השנים רצון לגונן, רצון לגונן עליךָ הילד הקטן מול סבתא נחמה - סיפרת לי שפעם באת לחדר מוקדם מהרגיל כי שיחררו אתכם לפני הזמן בבית-הילדים, סבתא נחמה וסבא יוסף שלא ציפו לך הופתעו וסבתא היכתה אותךָ. מאז היית שורק מרחוק שלא יופתעו ושלא תוּכֶּה שוּב.

סיפרת לי זאת כשהייתי כבר מבוגרת (בכלל אתה מספר סיפורים נהדר) אתה ידעת להבין ולסלוח לסבתא על מצוקות הזמנים שעברה, אני סירבתי להבין - גם סבתא עצמה תמיד היתה אומרת כי פחדה שכְּשֶתגדל, תחזיר לה על כל שנות הילדות שלךָ והיתה אסירת תודה על הנאמנות והמסירות שלך אלֵיָה. היתה משתאה איזה בן נפלא אתה, ובאמת איזה בן נפלא ובעל נפלא ואבא נפלא ואדם נפלא. איזו זכות ענקית היא להיות הבת שלךָ. סבתא נחמה אֶת שהחסירה ממךָ  העניקה לנו כפל כפלים, ופיצתה על הילדות שלךָ בסבתאוּת נהדרת כלפינו. גם את זה אמרת לי. וזה נכון מאד, בכלל אתה תמיד יודע להתבונן במורכבות הדברים בכפל פניהם באנושיות, שכל וחמלה.

השבועות האחרונים איתךָ , גורמים לי להתגעגע אילךָ כל כך. השיחות שעוד הספקנו היו מעטות אבל משמעותיות. צחקנו על כך שמזל שחלית ויכולנו להתפנות אחד לשני. אמרת שהכוס עדיין חצי מלאה אבל מתחילה להתאדות ויש לשמור עליה.

רצית מאוד לחיות - אבל רק באופן שנראה לך נכון לחיות, לא כצמח ולא כאדם המחכה לסופו. בפִּיכָּחוֹן ובאומץ מופלא שמעת את רוע הגזירה - המחלה וחוּמרתה. החלטת לצאת למאבק האחרון של חייךָ מתוך אמונה בסוף טוב ומתוך הידיעה שכדי להגיע לשם יש להאבק, בחרת בסיכוי הקטן שהניתוח יכול היה להציע - בלב שלם.

אחרי השיחה עם דוד ושרסטין דיברנו שנינו, אח"כ נסעתי הביתה מתפעלת מגדלות הנפש שלך, מהאצילות והשלווה, מהאדם הנָדיר שאתה - והתפללתי לאלוהים שנצליח. והלב מתכווץ מכאב על ההחמצה של החיים שעוד יכלו להיות לךָ ולאמא. כל-כך קיוותי שעוד תרוויחו האחד את השני, שתחזור הביתה ותגלה את אמא ששבה אל עצמה - דידי כתב לכם בחתונה:

 "נירה ראשך רטוב - טל וחלום

הלילה חכלילי וָטוב הכוכבים בָּרוֹם

אורי עיניךָ  אֵש אל נָא תלכָה

את כל אשר תבקש, הוא כבר שייךְ לךָ"

גם את מילות השיר הזה שיבשתָ כמו שעשית עם כל השירים - אליפות העולם בשיבוש מילות-שיר, שייכת לבטח לךָ . אמא היא זו שזוכרת אותו היטב.

יש לך המון חברים – שיָירוֹת, שיָירוֹת מִתקוּפות חייִם שונות.

חבר שלך פוטו כשהתבשר על מותךָ (מילים שאינן מתחברות לכלל משפט הגיוני "התבשר על מותךָ") אמר: "הלילה ישברו הרבה לבבות בישראל" והלב שבור אבא, אבל לימדת אותנו שאיפה שניתן לשנות, עלינו להאבק מִתוֹךְ אופטימיות. ככה גם אמרת לאמא בטלפון בכוחותיך האחרונים: "יהיה טוב נִירִיִק".

הכנת את עצמך למשימה להגיע לחתונה של יהונתן ובישרת: "אני אהייה בחתונה" אמרת. וכרגיל אתה ממלא את ההבטחות אבל אחרת מִשֶקִיוִוינוּ כולנו

- תהיה איתנו ברוחך ובאהבתךָ וכמובן אמשיך לדבר איתך, לשאול לדעתך, להתייעץ, לאהוב ולהשתדל תמיד להיות ראויה לָתוֹאר "הבת של אורי הררי"

התֶלֶם שהותרת אחריך ישר ישר ורווי באהבת כולנו.

אסיים במילים שאמרה לי אמא אתמול כשדיברנו עליך: "אהבתי אותו, אוהבת ואוהב לנצח".

נוח על משכבךָ בשלום אבא.

זהרה