דברי הספד על פי הקבר

כתב שניאור רצין

 

הלך מאתנו חברנו הלוי אליעזר, ששם משפחתו היה לוי ובעלותו הוסיף את ה-'ה'.

נולד ב־1895 בפולין. עלה ארצה ב-1923, היה פועל בפתח-תקוה ובשלח ע״י נטע הר-פז מהמרכז לעמק יזרעאל והגיע בשנת 1928 לגבע. נצר למשפחה חסידית חרדית והיה ככל החסידים, המשוייכים לחצר הרבי הזה או האחר.

אבל התפקרותו נבעה מעיניו הפקוחות ומחושיו החברתיים־מוסריים החדים. וכך הוא סיפר לי באחת השיחות עמו: אמו שהיתה אהובה עליו והוא עליה, חלתה ושכבה על ערש דווי. אביו שהיה אדוק מאד, חסיד חרד, שלח אותו לרבי שלו לשאול בעצתו. ישב הרבי ושוחח אתו ולאחר שקלא וטריא פסק ואמר: "לך הביתה בני, ואמך תקום מחוליה איה"ש". כמובן שהוא רץ שמח הביתה ולדאבון לבו מצא את אמו מתה והיא מאד צעירה לימים. המום ומיואש ליווה את אמו האהובה לעולם האחר.

ואז מתחיל הספק לכרסם באמונתו שלו בכל-יכולתו של הרבי, ומתחילה התקופה של ההתנתקות מהחסידות ונוצר הקרע בינו לבין אביו בעל הסמכות החסידית, והוא עובר צעד צעד לתקופה הציונית-ציבורית בחייו. הוא מקים ספריה ציבורית בעירו, מעורר את צעירי העיר להגנה עצמית הלכה למעשה, כי רבות היו הפרעות בהם. מדבר עם נציגי השלטונות כיהודי גאה ואינו מוכן לוותר על זכויות היהודים בפולין המתקדמת כאילו. הוא בא בקשרים עם המנהיג של יהדות פולין - יצחק גרינבוים, שהיה חבר הסיים הפולני.

הוא היה מנהל חשבונות ופרט מידיעתו ביהדות והגותה, הוא ידע יידיש עברית, פולנית גרמנית. בהיותו צעיר היה עסוק בעיסוקיו של אביו - סוחר קמח סיטונאי, נוסע לעתים קרובות ומגיע גס לוורשה, מציץ לעתון "הצפירה" וה"היינט", והוא גם המנהל הפיננסי והחשבונות של עסקי אביו. מלחמת העולם הראשונה מסתיימת והוא כבר מעל בן 20 ומחליט לעלות ארצה על אף התנגדותו של אביו. הוא עולה ארצה ב-1923, מגיע לפתח־תקוה ועובד בבנין ובפרדסים ומצטרף למחנה החלוצי בעמק יזרעאל ומגיע לגבע ב־1928. הוא מעלה את אחיו ואחיותיו לארץ ואף אביו עולה לארץ בסוף ימיו ונקבר בהר הזיתים - כרצונו ואמונתו. עם איחוד ירושלים ב-1967 הוא נוסע אליה ומוצא את קברו של אביו ומשקמו. לגבע הוא מביא את אחותו הלה וגדעון בנה בן השנה והם נקלטו יפה.

גדעון גדל ונקלט בחברת הילדים והיה לאחד ממנה. מתחתן, לומד באוניברסיטה ומצליח והיה למשוש לבם של אמו, דודו הלוי וחברי קבוצת גבע. באה מלחמת יום הכיפורים, גדעון משיג את יחידתו בחווה הסינית ומצטרף אליה, נלחם ונהרג. בשביל הלוי הערירי היתה זו מכה אנושה שלא התאושש ממנה עד יומו האחרון.

בגבע הוא כאילו חי בשולי החברה. הוא אמנם ערירי, אבל אינו בודד, כי הוא מוצא ענין בכל עיסוק ובעבודה ובעיקר בעשיית מעשים טובים שלא על מנת לקבל פרס, לכל מבקש ולכל נזקק. וחברי גבע הותיקים יודעים שלא מנע מעצמו מאמצים פיזיים ונפשיים ותמיד היה מוכן לכך לעשות את ״המעשה הטוב״ בזמן הנכון ולאדם הנכון. הוא היה אחד ממנהלי החשבונות בגבע ועל ידו למדו רבים אחרים. הוא היה שונה בדעותיו הפוליטיות, אבל אהבתו והערכתו את גבע כקבוצה וסובלנותה הפוליטית הקלו עליו לחיות בגבע ולהתבטא ולמלא תפקידים. הוא היה איש אחדות העבודה ההיסטורית, היה מחסידיהם של אנשי "ברית שלום" ואח"כ איש מפ״ם - השומר הצעיר. נאמן ופעיל, וחברים רבים לו בקיבוצי השומר הצעיר בסביבה ובתנועה ואף קיים חילופי מכתבים עם הח' מאיר יערי.

עבדתי אתו עשרות בשנים.ראיתיו בשעות קשות וגם בשעות טובות כאשר הצליח לעשות מעשה טוב לזולת בכל מיני ענינים אישיים ואינטימיים

אחת מפעולותיו הברוכות והחשובות היתה התענינותו, אהבתו ודבקותו במפעל עלית־הנוער והילדים בגבע וטיפולו הכמעט אבהי בחניכי חוץ בכל התקופות. הוא ליווה בעצה ובהתענינות את כל מדריכי חברות- הנוער והילדים וביחוד עמד לעזרתם של חניכי עליית הנוער וחניכי החוץ בצר להם. דלתות הנרייטה סולד והנס בייט - מראשוני ומיסדי התנועה ־ היו פתוחות לפניו.

כמו כן נחלץ להיות מנהל חשבונות של קרן "חבר הקבוצות" עוד בקבוצת רמת-דוד. הוא עזר וסייע להנהלת החשבונות של קבוצת חמדיה בשנותיה הראשונות, כי חבריה הראשונים היו חניכי עלית הנוער בגבע. הוא היה לעזר רב למושב מולדת (בני ברית) בשנותיו הראשונות וקשר קשרים אמיצים אתם.

כאשר הועבר לבית סביון, כאשר עיניו כהו ואזניו כבדו משמוע - הוא חי רק ובתוך עברו, כי ההווה היה מדכא וריק מתוכן, העתיד היה ממנו והלאה, הוא ינק את חיוניותו מהעבר העשיר שלו והזין את עצמו, ולכן סיפר סיפורים רבים ומענינים ובעיקר מעברו. ביום א׳ - יום לפני מותו, הוא קרא לי (והוא כבר ריחף בעולמות העליונים), ובבואי, חזר לעולמנו ואמר לי: "שניאור, עצוב לי מאד" וחזר על אמרה זו, וחזר לעולמו ממנו לא חזר. הלך מאתנו חבר ששחה בים היהדות ובספרות היהודית והכללית. ידע על בוריו את תולדות עם ישראל על כל גלגוליו ולא התנזר מהספרות העברית, מתולדות הציונות וכתבי מנהיגיה היו ללחם חוקו שלו איש הספר וההגות היהודית.

הוא לעתים קרובות הדביק ביהדותו, בציונות הסוציאליסטית שלו, באהבתו את התנ״ך ובבקיאותו בתלמוד לא רק יהודים, אלא גם נוער לא יהודי, ויחשב מפעל זה לזכותו.

שבע שנים, שבע מעשים טובים, ולא תמיד, ואולי לכל אורך חייו, לא שפר גורלו. חי את חייו באינטנסיביות ותמיד רצה להספיק יותר ויותר. הוא סיפר סיפורים רבים ומענינים, ואפילו מרתקים, אבל תמיד בעלי אופי ציבורי - לוחם, כי ממנו שאב תעצומות גוף ונפש במעגלות חייו.

יהי זכרו ברוך.

 

שניאור רצין