הלוי

כתב יאיר זק

 

שנים לא מעטות עברו, עד שנודע לי שיש להלוי שם פרטי אחר חוץ מ-הלוי. בין שאר שמות של ראשונים, כולל אבי ששם משפחתו הפך לשמם הראשון, טרטקוב, קורז'יץ, זק ואחרים. אלא שהלוי שונה. זכרוני הראשון, הלוי הטוב בעגלונים, מפני שהוא מרשה לי להחזיק את זנב המושכות. אמנם מיד הבנתי שזה לא בדיוק כמו לנהוג בבהמות, אבל בכל זאת משהו.

הלוי, שלא כשאר העגלונים, אומר ויו במקום דיו. אבל זה באמת פרט לא חשוב.

מאוחר יותר הלוי אופה לחם, מגיש במטבח ובעוד עבודות שונות עד שהוא משתקע לשנים ארוכות ארוכות בהנהלת חשבונות, מאותו צריף שבאמצעיתו חור מרובע לטלפון ועד למשכן הנוכחי בבית הצופה פני הדשא.

דמותו יוצאת הדופן שזורה בכמה מעשיות פרי דמיונם של ילדים ובסך הכל לקח לי שנים לא מעטות עד שהכרתי את האדם אליעזר הלוי. ובאמת לא אספיק לספר את כל שעם ליבי. אבל שני דברים עיקריים שלא קהו כל השנים. נפש של ילד המתפעל מדברים כאילו קרו היום בפעם הראשונה ולא משנה אם אין ביניהם קשר מובן מאליו כמו בובר ועליה חדשה ויערי, כמו בית אבא היהודי עם השומר הצעיר והמטריאליזם ההיסטורי. הלוי מספר, כולו מלא התפעלות, מוסיף פה ושם פרטים שאין בטחון שקרו במציאות והכל כדי להרשים בעצמת החוויה, או הרגש או ההגיון של אותו ענין. עד שהוא שוכח את עצמו ברוב התלהבות ופתאום - אוי... מה קרה? אתה מבין, אני לא מרגיש כל כך טוב. - לימים הענין הזה נעשה חמור יותר, והתוספת - לווה אותי עכשיו למרפאה! מה קרה? לא טוב לי.

- למחרת נוסעים. הלוי - לאן? שמע, צריך לסדר משהו קטן (בהתחלה הנסיעות לירושלים, תל אביב, חיפה ובמשך השנים הטווח מתקצר). בוא קח אותי עכשיו לעפולה, אני אתן להם מנה שם בקופ"ח... הלוי, אתמול הרגשת לא כל כך... שמע, זה דבר דחוף. ומדבר דחוף אחד לשני ולאורך של עשרות שנים.

הלוי מטלפן לעפולה, כותב ל"על המשמר", מוכרח לכתוב מכתב ליערי. כולו מלא פעילות, אבל לא שוכח גם להאנח מפעם לפעם ובסך הכל עושה עבודה גדולה בחריצות שנים על שנים. קשרים עם אנשים שונים, מנהל התכתבויות עם מתנדבים, עם סופרים, עם מי לא. דבר אחד ברור - הלוי לוקח משהו לטיפול - הענין מסודר. אם לא תסדרו את הענינים תיכף ומיד - הוא מודיע - אז אני בא, הוא מאיים. אותם איומים ״נוראים״ של הלוי, בהתחלה בהרמת יד ובמשך השנים בהרמת המקל. רבים מהאלונים החסונים נפלו והקנה עדיין מתנדנד ברוח. שנים אחרונות של סבל קשה ועדיין שומר על צלם אדם. הבקורים נעשים קשים יותר ויותר. הלוי אינו שומע ולבסוף לא רואה. בפגישה האחרונה בבי"ח הלוי כבר לא מכירני. מי אתה - הוא שואל, שומע את שמי לאחר צעקה - אה, זה אתה.

אני מרבה לחשוב לאחרונה על הגלריה של האנשים שהולכים ונעלמים מנופנו ואיני יכול להאמין שאי פעם חיו אנשים כה שונים ומיוחדים במקום אחד ובחיים משותפים ובאמונה אחת, כאשר כל אחד בדרכו שלו תורם להשלמת תמונה אחת ומיוחדת של קיבוץ.

יהי זכרו ברוך.

 

יאיר זק.