לזכרה של הלה
תמיד נדמה לי, כשאני מלווה את אחד מחברינו לדרכו האחרונה, וכולי אפופת יגון, שגם הטבע מזדהה עם האסון. פעם ברדת המטר בוכה הוא יחד עם כולם על אבדן חיי אדם, ופעם בזהרו של הטבע, כאילו בפעם האחרונה רוצה הוא להעניק את כל הדרו. כך בהדר וזוהר, ביום שכולו שמש ומרבדי־פרחים, ליווינו את הלה שלנו, בדרכה האחרונה.
יצא לי הרבה להיפגש עמה בחיינו בקבוצה: כאמהות, כי היו לנו ילדים באותה קבוצה! וכמטפלת של גדעון בהיותו פעוט ורך. ידעתי את כל התלבטויותיה, סבלותיה, והן היו רבות מאוד. בנוסף, עבדנו שנים רבות יחד.
מסירותה היתה ללא גבול, ויושר לבה — כמה נהנתה מכל ילד או ילדה יפה, וכמה הזדהתה עם סבלו של הילד שאינו יפה דיו. ידעה לנחמו כי עיניו יפות, או גופו תמיר, וכשלפעמים הייתי גוערת בשעות הארוחות, כשילד לא אכל יפה — הצדיקה אותו תמיד, שלא לכולם יש תיאבון כשלי, ושהיא מבינה גם ילד שתאבונו מועט.
והדבר הגדול שהיה בה — זו אהבת־האם. בגוף קטן זה, היה לב עצום לאהבת בנה יחידה ללא גבול וללא סייג. כולנו אוהבים את ילדינו, ורואים בהם את כל עולמנו, אך כאן היה משהו מיוחד. תמיד הייתי מלאת התפעלות מאהבה גדולה זו. היא שנתנה לה את כל האושר ואת הכוח להיאבק. ולאשה לבדה יש רבות להיאבק.
וכל זה היא נשאה בשקט ובכבוד.
רק בזמן האחרון, נשברה רוחה. כשהרגישה שסופה קרב דיברה רבות אתי על גורלה המר. ואני שתקתי, כי ידעתי כי ידי קצרו מלהושיע.
וכך הלכה לה. יהי זכרה ברוך.
אסתר ידין