לאבא

שנים רבות התמודדת בכל כוחך ונפשך ולבסוף...  הוכרעת. קשה מנשוא היה הסבל, אך אתה כתמיד בכח הרצון והחיים, ידעת לעמוד בגבורה ולא לשקוע בתוך המחלה, אלא להמשיך ולהתעניין בכל הנעשה בגבע ובמשפחה.

לא ויתרת על אף "דף שבועי" שיצא בגבע ועם כל חבר שבא לבקר שוחחת בצמאון. רצית לדעת הכל: על הלול, הרפת, המטעים ושאר מיני עניינים. ואותנו עם כל ביקור וביקור ידעת לעדכן על הנעשה בבית.

אתנו, אבא, אתה ממשיך לחיות בדמותך הפעלתנית התוססת והשלמה עם עצמה.

אנו זוכרים את ימי גן הירק, כיצד היינו רוכבים יחד על "אדר״ ו״פיני״ לשטחים לבקורת אחרונה, סגירת ממטרות, איסוף ארגזים זרוקים והסברים. ואת ימי "ייצור ופיתוח״ ואת הלולים והמשלוחים ואיר יצאת בשעות לילה ללוות כל משלוח שיצא, כרי שלא "יסדרו" את הקבוצה... ובדאגה חכינו שתחזור אחרי נסיעת לילה ארוכה ואתה היית בא שמח ומלא ספורים וחוויות על סוחרים ותרנגולות. ולא נשכח גם את "מלחמות התרנגולים" אשר נהלת ופעם גם נפגעת. ובערבים פעילויות נוספות:

חבר בוועדות, מארגן קבלות שבת, דואג למקומות ישיבה קבועים לחברים ולאורחים ועוד המון המון ספורים... וכשהתבגרנו ואנו הבנים ראינו את החיים קצת שונים והורגש פער הדורות ביחס לערכים קבוציים - תמיד עמדת בשלך ועל כל טענה שנשמעה מצדנו, ידעת תמיד להשיב ולהסביר ולהוכיח את צדקת דרך חייך - דרך הקבוצה.

עיינתי עכשיו במכתבים שכתבת לי כשלמדתי בירושלים, ומצאתי משפטים המאפיינים את דמותך:

--- "אז מה פתאום אכזבות? ההיפך מזה היא הדרך הנכונה והטובה ביותר. איך אומרים אצלנו אל יאוש!"

--- "וכרגיל רותי'לה מה אנו עושים - מקבלים הכל באהבה".

אבא, יומיים לפני שנפרדת מאתנו, עוד נתתי לך נשיקה ואמרנו: "להתראות!" המילה האחרונה הפעם לא הוגשמה, אך אתה אתנו תמיר בספורים, בזכרונות, בתמונות ובחיי היום יום.

יהי זכרך ברוך

רותי