המשען היחידי

כתבה אראלה

זוכרת אני: הבית, שהובילו אותנו, קבוצת ילדים עולים מסוריה, אליו, ניצב בשורת בתים שעמדו צפופים זה ליד זה. צעדנו אליו באפלת הלילה והאנשים שפגשנו בדרכנו הסבו את ראשם והסתכלו בנו תוך כדי ההליכה.

מבעד אחד החלונות המוארים ראינו נערה צעירה ונאה כבת 18 שידה עוד שלוחה בסידורים האחרונים בבית. כאשר היא ניגשה ופתחה בפנינו את הדלת ניגלו לנו פנים נעימים חייכניים ועיניים גדולות הבוחנות בחיבה את כל אחד מאתנו. זו היתה רוני. היא הושיבה אותנו ליד שולחן ערוך ולאחר שאכלנו ארוחת ערב הראתה לכל אחד את מיטתו ושוחחה עמנו ככל שאפשר לה מיעוט ידיעתנו את השפה העברית. ואם כי עברו מאז 9 שנים, הרי עדיין זוכרת אני את מסיבת קבלת הפנים שנערכה למחרת לכבודנו בבית הספר ואת רוני המקבילה את פנינו ליד הפתח, כשחיוך קורן על שפתיה. תוך זמן קצר ביותר רכשה היא את אמוננו ואת אהבתנו ואנו דבקנו בה בכל לב. מנהגים שונים היו לרוני ובחלקם הם נחרתו עמוק בזכרוני. מדי בוקר היינו נעורים לקול שירתה הענוג "בוקר טוב לאמא" ובלילה נרדמים עם מגע ליטופה הרך והאמהי וברכת "ליל מנוחה" לכל אחד.

היו לרוני שירים אהובים "ערפלים, ערפלים״... או ״שקט שקט בני"... ועוד. היא היתה מרבה לשיר בזמן העבודה. למרות מראה פניה העליז, התלווה לקולה איזה צליל עמוק ונוגה שהיה מעלה בלב זכרונות עצובים. בלי דעת היתה אופפת אותי איזו אוירה של עגמימות בזמן שירתה.

זמן רב הקדישה לנו רוני. היא היתה לנו כאחות בוגרת ומדריכה וממנה ביקשנו פתרונות לבעיותינו. מדי יוצאנו לעבודה היו מתפרצות התרגשות, שובבות וצעקות. רוני לא כעסה על כך. היא היתה מבינה לרוחנו ויחד אתנו כאילו הסתכלה ועקבה אחר מעשינו והיתה מעמידה אותנו על טעויותינו. כל ילד מקבוצתנו, אם היה לו דבר מה יפה לספר או להראות היה ממהר אל רוני כדי לזכות במחמאה ובליטוף יד חם. בעתים של פנאי היינו מזדרזים לעזור לידה כדי להנות משעה קלה של ישיבה בקירבתה, ובקיץ לאחר השתובבות על הדשאים ושחיה בבריכה היינו חוזרים אליה מלאי רשמים וסיפורים.

תמיד חיכינו לחגים בקוצר רוח, כי ידענו שאלה יביאו עמם משהו חדש, איזושהי הפתעה. ובעיקר היה אהוב עלינו חג פורים. ליד כל צלחת על השולחן הערוך היתה רוני מניחה חבילה עטופה - "משלוח מנות לפורים". לחש היה עובר סביב השולחן. היינו חוקרים את רוני ואת מורנו יוסף, אך שניהם היו מעמידים פנים כאילו אינם יודעים דבר,

רוני אהבה להפתיענו בדברים משמחים. מכתב כי יגיע או חבילה, אורח אם יבוא לביקור - היתה מחזיקה את הדבר זמן מה בסוד ונותנת לילד לנחש. אם מצא - מה טוב, אך אם לא ־ היתה היא מכריזה ברוב חגיגיות על הענין. ומה רבתה אז השמחה.

לפני כל חופש היו ידי רוני מלאות עבודה: סידרה וארזה את חבילותיו של כל אחד מאתנו. היא  היתה  מלווה את היוצא וחוזרת עד הרגע האחרון על אזהרותיה לקראת הדרך.

ביום שעברנו אל בית הספר היינו שמחים ונרגשים מאוד. מאז בואנו תמיד חיכינו לכך שנכנס למסגרת הכללית של הילדים. רק לאחר מכן למדנו להעריך את הימים שעברו, חלפו ולא ישובו עוד ולהתגעגע לתקופה בה טופחנו על ידי "האומנת״ החביבה שתפסנו חלק כה גדול מזמנה ומחשבתה. גם לאחר שעברנו לבית הספר המשכנו לשמור על הקשר עם רוני ובכל חג פורים, לאחר שהתחפשנו והכינונו את עצמנו לחג, היינו פונים ראשית אל חדרה, היא היתה לוקחת בידיה את כפות ידינו, ממששת את אצבעותינו, את כתפינו, כדי להכיר אותנו ומתוך צחוק וצהלה היתה מזהה את המתחפש.

רבה היתה שמחתנו כאשר רוני שבה לעבוד אלינו, אחר שנולדה לה הבת. עתה לא רק בנו טיפלה, אלא בכל ילדי בית הספר. אולם ימים אלה לא ארכו כבר. חלף השמחה שהיתה תמיד קשורה בשמה נשקפה עתה מכל פנים החרדה לשלומה. והנה, אם כי טרם חדר להכרתנו הדבר, הרי הוא קם והיה: רוני נקטפה בעצם עלומיה.

בשבילנו היתה רוני המשען היחידי אז כשהיינו קטנים והורחקנו מהורינו, מן הקרובים, ואף מילדי המקום היינו רחוקים. היא היתה יחידה שידעה בדאגתה האמהית למלא את הכל שחסר לנו כל כך. מה אושרנו אילו יכולנו לנצור את הזכרונות על רוני בעודם רעננים ולהעלותה לעינינו תמיד חיה וקרובה.

אראלה דה-האן