מיכאל

כתב יאיר זק

 

נדמה לי, שרואה אני את החיוך על שפתיך, ותנועת יד האומרת, בשבילי? אין כל צורך בהספד או כדומה.

אבל רוצה אני להיות לפה, לקהל הזה ולאלה שאינם כאן ולהפרד ממך בכמה מילים.

בתכנית 'אלה הם חייו', אמר קישון על מצילו ההונגרי: "כך נראים הגיבורים״ - אני אינני בטוח כל-כך איך נראה "חבר קיבוץ" אבל נדמה לי, שהלואי והיו רבים כמוך העושים עבודתם בצנעה ובחריצות לאורך שנים רבות כל-כך. כי הלא זוהי בעצם חובתם, שיש למלא אותה בדרך הפשוטה והישרה, מבלי לבקש דבר.

בקושי אני זוכר את מיכאל כאיש השדה, ״המספוא״ בלשון אותם הימים, אבל בזכרון חריף ביותר את מיכאל כאופה הלחם. מציצים היינו איך נהפך הבצק לככרות בידיו האמונות או מחכים להזדמנות לפלח חתיכת עוגת שמרים של שבת. זריז במלאכתו ומוצא תמיד דרכים חדשות על מנת לחסוך ולייעל.

וזוכר אני איך היינו מחכים לפרי-עטך השנון בפליטונים בהזדמנויות שונות. הימים ימי טרם עלון מסודר, והדברים היו נכתבים בהקשר למאורעות מיוחדים בקבוצה דאז, או לקריאה אומנותית בכתבי שלום עליכם ואחרים.

כמו תמיד, כה קשה לקפל משא של חיים לכמה מילים ויסלחו לי כל אלה שזוכרים דברים ששכחתי, אבל קשה לשכוח את התקופה ברפיח, בה עשו האנגלים ממיכאל טרוריסט מבוקש וסרבו לשחררו.

שנים לא מעטות היינו שכנים בבית אחד, ויודע אני די מקרוב כי החיים לא תמיד חייכו אליך, ואף הנחיתו עליך את הקשה במכות - מכת השכול.

אבל אתה כקנה - משתוחח ומזדקף, נושא את צערך פנימה, וממשיך חרוץ, זריז ויעיל.

יותר מכל זוכר אני את השנים הארוכות בלול, בהן הרבינו להפגש. באותו הזמן טרם היה עוד אינסטלטור שכיר, הייתי מבקר רבות, על מנת לבצע תיקונים שונים.

לכל דבר בלול יש תפקיד: הדלי הניצב בפינה - למלא את התערובת, חבל המשתלשל מן התקרה - לצורך הרמת מכסה מסוים, אבן המונחת על יד הדלת - לשמש לה מחסום בזמן מעבר המריצה וכן הלאה "פטנטים" על מנת ליעל ולהקל - וחלילה להזיז דבר ממקומו. קרש זה חשוב במיוחד - כי הוא מרים את שוקת המים לבל ישפכו החוצה ומי זוכר מה לא.

לילות משלוחים וימי חמסין ללא מספר והשנים עוברות.

ומיכאל בבקרה, תחנה אחרונה. אנחנו ממעטים להפגש, אבל תפקידי עדיין נותן הזדמנות פה ושם לבקר על מנת לבצע תקון כלשהו.

והנה אתה מסתלק לך בדרך ההולמת את חייך. בצנעה ובהדר ומבלי לעשות מזה ענין גדול.

האם כך נראים הצדיקים?

אין לי תשובה. אינני יודע.

 

יאיר זק