על פרידה גוריון
כתב שמוליק
לאחרונה ראיתי את פרידה גוריון בחדר האוכל החדש ביום רביעי. היא הגיעה מהקיפוליה בלוית רינה פ. עייפה, יגעה ותשושה. ישבה לשולחן, גמרה ארוחתה ופנתה ללכת לחדרה לנוח. רינה בקשה ללוותה אך פרידה סרבה וכה אמרה: ״אין דבר אגיע לחדרי בכוחות עצמי. לא נעים להראות נתמכת״. רינה לא וויתרה, ליוותה אותה עד חדרה, הפעילה את המזגן והשכיבה אותה במיטתה, ממנה לא קמה עוד, עד שנלקחה לביה״ח ביום ששי.
בערבו של אותו יום החזירה את נשמתה לבוראה.
בכך תמו 80 שנות חייה של פרידה, ששים שנה מהן חיתה ופעלה אתנו בגבע. בכרוניקה יבשה זו מקופלת וגלומה פרשת חיים עתירי מעש. בבואנו כאן והיום להתיחד עם זכרה של פרידה, רצוי וראוי ואף מאלף לנסות לשחזר ולו במעט, פרקים מחייה ומעשיה בגבע משך שנות דור. שכך מעטים הם ומתמעטים אלה החיים עמנו היום, שזוכרים את פרידה במיטב שנותיה ובכל מלוא כושרה ואונה, ועוד פחות ופחות יודעים עליה אלה שזכו הם עצמם, לאחר גיחם מרחם לאויר העולם הקר ורב הסכנות, לטיפולה המסור והרצוף בבית התינוקות, מידיה של פרידה (כפי שקראו לה אז - ״הקטנה״) עד הגיעם לגנון.
לא חוננתי, לצערי, בכשרון מתאים בכדי להעלות זכרונות מנבכי הזמן ששקעו ב״תהום הנשיה״ כמו שאומרים, להעירם ולהאירם באור הנכון ולהגישם בצורה הולמת - בכל זאת אנסה, לפי דלות יכולתי, לצלול ולדלות מהעבר הרחוק ולו פרק חיים אחד בלבד, אולי החשוב ביותר מפרקי חייה של פרידה.
השנים הן שנות ה־30-40, חובשות או אחיות מוסמכות טרם היו אז בגבע ה״צעירה״ ואף לא רופא במקום. השרות הרפואי, ככל שרות אחר, לא היה אלא העגלונות. המרפאה - פניה, כבישי גישה - מי ידע, מי חלם. תחלואה - לא פחות מאשר עכשיו. והנה בתנאים אלה מוצאים אנו את פרידה בבית התינוקות, פועלת ומפעילה צוות מטפלות צעירות ובלתי מנוסות בנושא רגיש כל כך - טיפול בגיל הרך.
התוודעתי אז לפרידה בתוקף היותי עגלון בין העגלונים והורה לתינוק. לא זכיתי אמנם לסבר פנים אדיב במיוחד, אך לא התרעמתי על כך, שכן ידוע ידעתי שהמטופלים הרכים נמצאים בידיים נאמנות. זכורני, שבהיותי תורן בשמירה בחצר, נתבקשתי-נצטוויתי ע״י פרידה לשים לב ולהקשיב לנעשה בבית התינוקות ולקרוא לה, ורק לה, בכל שעה משעות הלילה כאשר אמצא לנחוץ, או אם אשלח ע"י שומרת הלילה שבבית התינוקות. ואכן עשיתי זאת לא פעם. די היה לי לנקוש על דלתה בקלות והנה היא ערה ובלי שהות יתרה קמה באישון לילה ואצה לבית התינוקות ואנכי בעקבותיה ללוותה בחשכה ולהאיר את דרכה בפנס הנפט שבידי.
בשעה 4.00 לפנות בוקר בטרם גמרנו את המשמרת והנה פרידה שוב בדרך מחדרה לבית התינוקות. יום עבודה חדש מתחיל. פותחת בשטיפת חדר- המדרגות בטרם תגענה המניקות והמטפלות. כך יום יום וחוזר חלילה. בכל מזג אויר בקיץ ובחורף בהתמדה ובדבקות. לא קל היה ליתר המטפלות להתמודד אתה בסגנון עבודתה ובקצבו, בחריצות ובאינטנסיביות, בניצול מירבי של הזמן החולף. סגולות אלה העלו אותה לרמה של סמכות. מכאן שסמכות אינה נסמכת ע״י הסמכה בלבד.
נוסף לכך הליכותיה צנועות היו. תבעה מעצמה יותר משתבעה מהזולת.
ישרת דרך היתה. תוכה כברה, בלי העמדת פנים ובדי כחל וסרק. לא נסחפה בזרמים חולפים, איתנה בדעתה. לא רודפת מותרות, צנועה במעונה ובלבושה, ללא פאר הגורם לפער וללא יוהרה והתנשאות. פשטות לכל אורך הקו. מעולם לא נלוותה אל יוסף במסעותיו כאיש ציבור בחו"ל וגם לא בארץ. כל מעייניה היו בעבודה בתוך הקבוצה ולמען הקבוצה. לא צו התנועה ולא צו אחר מזיזה מדרכה.
כאן ובמקום זה היה מימושה המלא ובכל אשר תעשה טבעה סגנון משלה, כך עד סוף ימיה.
אכן יחידה היתה פרידה ביחודה ושזורה היטב במרקם הקבוצה. תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
שמואל מנוסי