הבלתי נכנע

כתב חיים

 

״אל תיכנע!״ — הזהיר אותי גוריון בהיפגשנו בחצר, כשאני סוחב בקושי את הרגלים  מחמת התקפת אישיאס, ימים ספורים לפני אותו ערב מר ונמהר, כשהגורל הכניע אותו־עצמו, על אף מלחמתו בו במשך שנים.

ואמנם הוא נהג לא להיכנע במשך כל ימי חייו, מאז הכרתיו בארץ. בהיותו כמעט נער, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא עוזב את ביה״ס החקלאי בפתח־תקוה ועובר לקבוצת באר־טוביה. והנה ביום הראשון ל­עבודתו, מסרו לו זוג שוורים עם עגלה להובלת זבל לשדה. היתה זאת הפעם הראשונה בחייו לעבוד בשוורים, ורצה דווקא להספיק הרבה, וביום שרב דווקא, כפי שזה קורה בתחילת הקיץ, כשהגוף כולו נוטף זיעה מעורבת עם אבק של זבל ערבי ואין במה לנשום. הוא היה קרוב להתעלפות, אולם לא נרתע והחליט לגמור את היום עם החשיכה -- וניצח... מאותו יום לא נרתע משום עבודה ותהי גם הכי קשה.

בימי הגיוס לגדוד העברי עם כניסת האנגלים, היה הראשון להתגייס, על אף ההתנגדות של הקבוצה, בטענה, שצריך לשמור על הקיים. אולם הוא לא נכנע, מכיוון שחשב שהצדק אתו. ואמנם צדקתו לא איחרה להופיע עם התגייסותם של רוב הצעירים ביהודה. במשך זמן קצר הוא למד אנ­גלית ועלה בדרגה כפי שלא רבים הצליחו בכך.

קבוצת באר־טוביה מחליטה להתפרק, אחרי שהתברר שאין קיום במקום. רוב החברים מתייאשים מחיי קבוצה ומתפזרים לכל רוח. גוריון לא נכנע, ויחד עם עוד מספר חברים מחליטים להמשיך בחיי קבוצה ומגיעים לגבע, שהיתה אז בראשית דרכה. כאן הוא נכנס בכל מרצו לענף הגן, שהרחיבו עם כניסתו, וגם להנהלת החשבונות, עד שנמצא אחר להחליפו.

הנה בא המשבר הקשה על גבע, כשמספר משפחות ניכר עמד לעזוב וללכת לצורת התישבות אחרת, וגבע עומדת בפני ברירה של ״להיות או לחדול״. אז ניצב גוריון עם המיעוט שהחליט לא להיכנע ולהמשיך על אף הקושי הרב שהיה אז בדבר.

גבע מחליטה לחסל את גן הירק מתוך חוסר רנטביליות, אבל גוריון לא נכנע. הוא מתקשר עם תחנת־הנסיונות, מסדר גן נסיוני ובתוכו חלקת תפוחי־אדמה. גן הירק הולך ומתפתח ויחד אתו גדל גם שטח תפוחי־האדמה, עד שלבסוף הופכים תפוה״א ל״ענף״ ועכשיו הם תופסים חלק חשוב בהכנסות המשק ומקום ראשון במחזור הזרעים בשדות השלחין.

גוריון נקרא ע״י כל מיני מוסדות להשתתף בהנהלתם ועל אף השתתפותו הפעילה והמסורה בהם, ובהצלחה רבה — אין הוא מתרחק מענייני הקבוצה ומשתתף בכל האסיפות ובכל מיני ועדות, ועוזר למרכזי המשק לנהל את העניינים בעצה ובפועל. גוריון נוסע בשליחות לאמריקה ואחרי שהותו שם קרוב לשנה, ובהצלחה ידועה, הוא חוזר הביתה וממשיך באותו ענף, בגן־הירק, שאליו היה קשור בכל נימי נפשו, עד שנקרא שוב לכל מיני תפקידים ציבוריים: קודם ל״כופר הישוב״ ואח״כ ל״שיקום החיילים המשוחררים״.

גוריון ידע להסביר ולשכנע. זכורני, בסוף מלחמת העולם השניה, כש­עמדנו להשתחרר מהצבא, והפלוגה שלנו, שסבלה הרבה אכזבות במשך שנות קיומה, אשר על־אף הצלחותיה בהוצאות עבודות חשובות אל הפועל, לא רצו השלטונות להכיר בה כיחידה עברית ולא נתנו לה להשתתף בבריגדה. אם כי רוב אנשיה היו חברי משקים, שעם שיחרורם עמדו לחזור למשקיהם, הרי היו גם בודדים, עירוניים וגם כאלה שהחליטו לא לחזור למשקם. בתוך אלה החלה תסיסה והתמרמרות כלפי המוסדות, על שאינם דואגים לשיקומם וכמה שלא השתדלנו להשפיע עליהם, שיתארגנו להתישבות ולמפעלים אחרים — לא הצלחנו. והנה, הגענו במקרה ארצה, ואז החלטתי להזמין את גוריון, שעבד אז במחלקת שיקום החיילים מטעם הסוכנות, לערב אחד לשיחה אלינו. במשך הרצאה אחת הצליח לשכנע אותם, ותיכף אחרי אותו ערב, התחילו להתארגן קואופרטיבים לכל מיני מקצועות וגם ארגון למושב שיתופי בשם ״בצרה״, שהחל להתארגן עוד כשהיינו בבצרה שבעיראק, והקיים עד היום הזה.

כך הוא נהג גם בקבוצה. תמיד השתדל להסביר ולשכנע לטובת הצ­עותיו, כשחשב שהצדק עמו. ואם אפילו עמד אחד נגד רבים, ואם אפילו זה היה קשור בהתמרמרות ידועה כלפיו — הוא לא נרתע ולא נכנע, עד שהרוב שוכנע על ידו והצעתו יצאה לפועל.

המחלה התחילה לתקוף את גוריון — אבל הוא לא נכנע. וכש­נקרא שוב לשליחות לאמריקה, לא פיקפק אף רגע ויצא. בחזרו הוא נכנס לריכוז המשק, אבל אחרי התקפות אחדות, אסרו עליו הרופאים להמשיך והוא חזר שוב לעבודה בגן, עד שנבחר להנהלת ביהח״ר לסוכר בעפולה. המחלה התחילה לתקוף אותו לעתים קרובות יותר ויותר, ועל אף אזהרת הרופאים — לא נכנע והמשיך, תוך כדי הנהלת ביהח״ר, גם להשתתף בתיכנון המשק של גבע וגם בייעוץ למוסדות אחרים כמו קופת־חולים, מרכז איחוד הקבוצות והקיבוצים ועוד.

שעה לפני ההתקפה האחרונה הוא עוד התווכח עם שלמה אחיו, שהתנגד לנסיעתו למחרת היום לישיבת מרכז האיחוד...

ומה נדהמנו כולנו מהמהלומה הכבדה שניחתה עלינו כשנודע לנו שגוריון סוף סוף ״נכנע״ לגורלו, שאין איש יכול לעמוד בפניו ויהיה זה אפילו בטרם זמן...

זכרו יהיה כתוב בספר החיים שלנו לעד.

 

חיים