לזכרה של אסתר גוריון לבית לאופר
כתבה מרים רכס
אסתר הגיעה לארץ בראשית שנות ה-30, כעולה בלתי ליגלית.
בהגיע האניה לנמל-חיפה נשלחו אליה על-ידי מוסדות הישוב, מספר בחורים ורב. על האניה נערכו להם נשואים פיקטיביים, דבר שזיכה אותם באזרחות ישראלית ואפשר להם להשאר בארץ.
אסתר נישאה לשלמה גוריון ובאה איתו לגבע. אחר שהייה קצרה בגבע, יצאה לבחון את תנאי החיים במקומות אחרים בארץ. אולם עד מהרה חזרה לגבע והנישואים הפיקטיביים הפכו לקשר משפחתי אמיץ ומוצלח.
בפולין, ארץ מוצאה, נולדה אסתר בכפר קטן למשפחה שמנתה 18 בנים ובנות והתקיימה מחקלאות. היתה להם רפת גדולה, בת עשרות ראשי-בקר ומאות דונמים של גידולי שדה. מהחלב הכינו גבינות ומוצרים אחרים, עליהם היתה פרנסתם. כל עבודות המשק בוצעו בידי בני המשפחה, ללא עובדים שכירים.
אחרי השואה שרדו בחיים רק אח אחד שהיגר לאמריקה, אסתר, ואחותה מרים ז״ל והאחיין יוסף, יבדל״א. אסתר, בעלת הנסיון החקלאי, השתלבה יפה בכל מקום עבודה: ברפת, בלול, במטבח ובטיפול בגן הילדים. בכל מקומות עבודתה הצטיינה במסירות, בדייקנות וביסודיות.
חייה לא היו קלים, היו קשיי הסתגלות לחיי השיתוף, והילדים בגרו ועזבו אחד אחד. כשעזבה רותי, הבת הצעירה, נפרדה ממנה אסתר בדמעות ואמרה: "אבל גם אני עזבתי את בית הורי..."
אולם השנים הקשות ביותר היו שנות מחלתו הממושכת של שלומקה. הוא אושפז בעפולה ואסתר טפלה בו שם במסירות, מסירות לאין גבול, ימים ולילות. כשנפטר שלומקה ב-1978, היתה אסתר בת למעלה מ-70.
היא השתלבה מחדש בעבודה והמשיכה את חייה 10 שנים בביתה.
לאט לאט הלכו ופחתו כוחותיה, הלכו וכהו החושים והיא נאלצה לעבור לבית-סביון, שם טופלה במסירות, וביקוריהם השבועיים של הילדים שובבו את רוחה.
עולמה הלך והצטמצם לקיום עצוב של בדידות.
שבעת-ימים ומיוסרת אנו נפרדים ממך, אסתר.
ימתקו לך רגבי עפרך.
מרים רכס