משיריה האחרונים
לא אוכל עֲזוֹב...
הרי מאום לא נעשה עֲדֶן
איכה כרגע לעזוב אוּכָל?
איכה אוּכָל עזוב חיים בהם
כמעט אשר דבר עוד לא הֻתחל!
יש לי תפקיד ואיש אותו לא יקיים
אחרי לכתי, עת נר חיי יְכַל.
וילדי, איך ישרכו דרכם
ללא הדרכתי?
ואהובי, סַפֵּק צרכיו במִלוּאָם
יודעת רק אני.
מה צר העץ אשר פרח חִנָם
וזרע לא הביא.
אשה לארץ נחוצה
לא עת הַפלֵג עתה!
הן באתי כאן להיות לחלוצה
וזאת ראשית דרכי היתה,
צעירה אני וחרוצה
ומחלתי אך הפסקה פורתא.
בראשונה עלי לראות לא בחזון
קורטוב מתקוותי המתגשם
עלי לרכוש שנית קצת און
לא רק לחלום – אלא הַגשֵם!
לא! לא אוכל הפסק מֵהִלָחֵם,
עלי לזכות בנצחון!
לא אעזוב עַמי ולא אֶתכֶם.
יהודית, בית שי, 1942