על יובל שאיננו
כתב נחמן
נדם הצליל שליווה והנחה את חיינו בכל החגים והמועדים.
פקע המיתר שלפיו כיוונוּ קולותינוּ בבואנוּ לשיר את שירותינוּ ולעשות את מעשינוּ.
כך, בחתף דממוּ הצלילים ויובל נאסף אל אבותיו - אבותינוּ והפך אחד מהם. מ"בן-המקום" צמח ונהיה לאחד האבוֹת.
אב-למשפחה מסועפת ואוהבת וחבר-בחברה, שותף נושא בעול העבודה והביטחון וההתיישבות החדשה.
קצר-רוח וסבלנות כלפי בטלנות ורשלנוּת, לוֹחם על דעתו ואמיתוֹ. קפדן ודייקן בכל אשר עשה, אמר, שר, ניגן ועבד. כך תמיד. בכל זמן ובכל מקוֹם. שנא כל זיוּף.
השירה איתו, אם בחבורה ובמעגל, ואם על הבמה ובכיכר הדשא - בעת חגי הביכורים וקציר העומר, הייתה מודרכת ללא מילים, ע"י הצליל והקצב של יובל. בחפץ-לב היה עושה זאת. מעולם לא סירב כי אהב את השירה, ואהב את הצוותא ואת הטקס, ואת החג ואת המסורת הנמשכת! ואת העבודה אהב ואת השלמוּת של המעשה ושל הצליל.
כבר לא ילד לעת פטירתו. אך מלא אהבת-החיים, והמקום, והמשפחה.
יובל, אחי ורֵעי. יחד ראינו את כל הדברים הגדולים והקטנים שהתרחשו בגבע ובארץ.
יחד החלפנו רשמים ודעה. יחד דאגנוּ את דאגות היום וחרדות המחר.
יחד שמחנוּ את שמחות ההישגים וצער הכישלונות.
חלל גדול נפער. יובל, כל-כך תחסר לנו.
יהא זכרך ברוך ומבורך
נחמן