מירלה גילמירה'לה (מרים) גיל

בת רות וגרישה (צבי) רוטברט

נולדה בגבע  19.12.1934

נטמנה בגבע  17.09.2017

כ"ו אלול תשע"ז

 

מירה'לה גיל

 

"זה הקיץ האחרון שלי אתכם

עם הגשם הראשון אני אעלם

דמעות יזרמו במורדות הרחובות

כמו עלה נושר ותקוות רחוקות."

 

מירהל'ה גיל נולדה להוריה צבי רוטברט ורות נימיצוביץ. בהיותה רכה בשנים חלתה אמה בסרטן והייתה מאושפזת תקופות ארוכות בבית חולים בירושלים עד שנפטרה כשמירהל׳ה הייתה כבת שלוש וחצי. היא גדלה בגבע, כבת יחידה לאביה, גרישה, שלא נישא והתמסר לגידולה. כילדה הצטיינה בספורט ובלימודים ומגיל צעיר רכבה על אופניים, כמעט עד שנתה האחרונה. הייתה מהילדים הראשונים בגבע שעשו בגרות בהדרכת המורה דניאל רז. מילדותה התמסרה לאיסוף בולים, תחביב שריתק והקסים אותה ושעסקה בו כמעט עד יומה האחרון. התגייסה לצבא, עשתה קורס מ"כים ושרתה כמפקדת מחלקת בנות בנח״ל בהיאחזות עין- גדי. בעין- גדי פגשה באהבת חייה, ערי גיל, והם מאוד רצו לבנות את ביתם בישוב החדש, אך הרצון לא להשאיר את אביה בודד הכריע ובגבע נישאו והקימו את ביתם.

לאחר הנישואים נסעו לטיול תרמילאים ביבשת אירופה למשך שלושה חודשים, מה שהיה אז, בשנת 1956 נדיר. מספר חודשים לאחר השיבה הביתה נולדה בתם הבכורה, רותי, שנקראה על שם אמה. עבדה במשך כ-15 שנים בנוי ואהבתה הגדולה לטבע באה לידי ביטוי בגידול וטיפוח הצומח בגבע, גינה מושקעת על-יד כל בית שגרה בו ונסיעות ברחבי הארץ בעקבות הפריחה.

במהלך השנים נולדו הילדים רתם, אילן, ארז, שירלי וטלי. החדירה בילדיה את אהבת הארץ והמשפחה טיילה לארכה ולרוחבה. הייתה צנועה מאד, הסתפקה במועט וערך העבודה היה קודש. ב-1973 נסעו לטיול ארוך ביבשת אמריקה ומאז לא פסק יצר הנדודים בעולם תוך דגש על המזרח, אפריקה ודרום אמריקה. כל טיול תוכנן בקפידה במשך זמן רב, צולם, תועד והשאיר רשמים עזים. ב-1971 הצטרפה לצוות בקרה כשרטטת, הייתה מראשוני העובדים, מילאה את תפקידיה באחריות, בהתמדה ובחריצות מעוררי כבוד עד שכלו כוחותיה לפני כחודש.

במקביל לעבודתה למדה וקראה - סקרנות ולימוד עצמי אפיינו אותה, והייתה אוטודידקטית מופלאה. זכו מירה'לה וערי בזוגיות נדירה - אהבה, שיתוף וכבוד הדדי שאין כדוגמתם. הכול עשו ביחד ומעולם לא השתעממו אחד בחברת השנייה. טיילו בחו״ל ובארץ, השתתפו בחוגים, צפו בתיאטרון ובקולנוע והקשיבו להרצאות. במשך שנים עבדו יחד באותו המשרד והשלימו זה את זו. הילדים עזבו את הקבוצה אך נהגו להתארח בקביעות בשבתות וחגים, והקשר עם הילדים והנכדים היה הדוק ואוהב.

מילדה יחידה שהתייתמה בילדותה הקימה עם אהבת חייה משפחה גדולה - שישה ילדים וחמישה עשר נכדים.

"אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות

כי השמים גדולים והדמעות קטנות

תעצמו את העיניים כל גשם ראשון

ותחשבו עלי."

תהא נשמתה האצילית צרורה בצרור החיים.

 

המשפחה

העגלה נוסעת אין עצור

כתב ארז

 

אימא, יקרה שלי, "העגלה נוסעת אין עצור", כתב מאיר אריאל - משורר,

ואת אימא היית על עגלת החיים עם ערכי המשפחה, הקבוצה, אהבת הטבע, תרבות האדם, נופי הארץ והתבל, אנחנו הצטרפנו לטיול - משפחה מרובת ילדים ואבא. בדרך על הדשא אחר הצהריים, אוספים פקאנים מהעץ הענק, מפרקים רימונים אדומים דביקים, אוכלים גלידה מעשה ידייך ונשטפים עם צינור גינה.

אימא, עברו שלושה שבועות מאז לכתך, ללא מילות פרידה. עכשיו אני נפרדת ממך בלעדייך. הלכת מהעולם הזה בדרכך - בפשטות נעת בתוך המחלה, אל האין-סוף והלא נודע. ללא מילים, ללא דרמה, ללא מחשבות? "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" - ככה פשוט.

אם יש משהו שסגדת לו בחיים האלו, והוא החזיר לך ביופיו והדרו, וריגש אותך והניע אותך כל חייך, זה הטבע על צורותיו וגווניו.

מירהל׳ה מספרת את קורות חייה:

 נולדתי בגבע בשנת 1934. גבע הייתה אז קבוצה קטנה אבל בקבוצת הגיל שלי היו הרבה ילדים, כך שתמיד הייתה לנו חברה.

בהיותי בגן נפטרה אמי לאחר מחלה ממושכת ואני נותרתי ילדה יחידה.

באותן השנים לא גרו הילדים בחדרי ההורים וגם חדרי ההורים לא היו דירות מפוארות. אלא חדר אחד למשפחה. הצעצועים היו לרוב מעשה ידי ההורים וגם הם במספר מצומצם. הרהיטים בחדרו של אבי היו מעשה ידיו. בחדר הייתה מיטת ברזל , ארון קטן, שולחן ושני שרפרפים. בפינת החדר הייתה מיטת ברזל לבובה, מעשה ידיו שעליה הייתה גאוותי, הבובה ששיחקתי בה הייתה תפורה מסמרטוטים.

  

מכתב מעין גדי

עין גדי   16.06.53

 לאבא הרבה שלום!                                                                                                     

קיבלתי את מכתבך והיתה זו הפתעה נעימה, פשוט לא תארתי לעצמי שכל כך מהר תגיע התשובה. אולם היות והדואר אלינו הוא "דואר אויר" הרי שזה מגיע לעתים אף למחרת. למעשה נמצאת אני פה פחות מעשרה ימים. אבל נדמה לי שכבר עברו יובלות מאז הגעתי לכאן.
נכנסתי לעניינים במלא התנופה והעבודה רבה רבה. נהוג פה שהסגל ממלא שלשה תפקידים. א. פיקוד  ב. עבודה   ג. חנוך ותרבות.  

ובכן בפיקוד. דווקא חלק זה שהוא החשוב מבחינה צבאית אינו תופס הרבה מחשבה והתעסקות. מסדרים שגרתיים יום יום וכמעט שאין בעיות משמעתיות. היחסים חבריים מאד עם הטוראיות והגישה שלהן אלי חופשית לגמרי, שלא כמו בקורס מ"כים. מבחינה זו נעים לי הרבה יותר, אני יכולה לשבת ולדבר עם כל אחת ואיש לא חושב לי זאת לעול. עיקר תפקידי כמפקדת המחלקה הוא דאגה לבנות, דאגה לפתור בעיות סוציאליות במידת האפשר, חופשים, אפסנאות וכו' - בכל דבר. בכל בעיה שלהן אני צריכה לטפל והן ברוך השם מטופלות בבעיות. כולן עולות חדשות, רבות הוריהן במעברות ויישובי עולים. כששוחחתי עם הבנות והתחלתי לשאול מה הן מתכוונות לעשות אחרי הצבא, פשוט לא ידעו מה לענות. יש לנו עוד שישה חודשים לחשוב היתה התשובה. אלו בנות שאינן יודעות מה יהיה בעתיד הקרוב ביותר. אינן יודעות ברובן קרוא וכתוב. אין להן משג מספרות, ידיעת הארץ, היסטוריה ותנ"ך. חומר שלא הורגלתי אליו. עם כל הבעיות נעים לעבוד אתם. שואפי דעת, צייתנים ומסורים.