זכרונות – אמי גטריידה

בברלין

נולדתי בערב פסח, 8.4.1933, בברלין שבגרמניה. שמו של אבי, אָדי, נגזר מן השם אדולף ובעברית שמו אברהם. שמה של אימי אילזֶה, אך בילדותי קראתי לה ״אישה״ ומאז כונתה כך בפי כל המשפחה. כשנה וחצי אחרי נולד אחי גידי, גדעון, ושנתיים אחריו נולדה אחותי נורית. זיכרונותיי מברלין מעטים ביותר, לא ברור לי אם הדברים שאני כותב עכשיו הם זיכרונותיי שלי, או שאלו הם סיפורים שסיפרו לי הוריי. הייתי הבן הראשון במשפחה כולה, לאימי היו שש אחיות ולאבי שלוש אחיות, וכולן פינקו אותי מאוד. פעם, כשהייתי בערך בגיל שלוש, הלכתי לטייל לבדי ברחובות ברלין עד שאסף אותי שוטר והביא אותי לתחנת המשטרה. הצלחתי לומר לשוטרים את שם הורי והיכן גרו ובכך נסתיימה הפרשה. אני זוכר במעורפל שמסיבה כלשהי אושפזתי פעם בבית חולים, אצל דוקטור נסאו, שעלה ארצה מאוחר יותר. אני זוכר שסגרו אותי מאחורי מחיצות זכוכית ואני בכיתי וצעקתי כל היום. אני זוכר שנכחתי במצעד שבראשו עמד היטלר, המצעד עבר ברחוב שבו גרנו ואנחנו עמדנו במרפסת הדירה והסתכלנו למטה. עוד אני זוכר שהייתה לנו מכונית שחורה, דבר נדיר בתקופה ההיא כשהמלחמה הבאה כבר עמדה באוויר. משפחתי ואני עזבנו את ברלין בשנת 1936. לימים, כשביקרתי בעיר עם לאה׳לה, אשתי, נתתי את כתובתי הישנה למדריכה שהראתה לנו את ברלין. כשמצאנו את הבית, נזכרתי במקום ועלינו במדרגות אל הדירה שלנו. את הדלת פתחה ישישה שלא הרשתה לנו להיכנס, היא סיפרה שהיא מתגוררת בדירה משנת 1944 ומעולם לא שמעה דבר על הדיירים הקודמים.

לאדי, אבי, היה מפעל קטן לתיקים ולמוצרי-עור שאותו ירש מאביו. אחותו גילדֶה עבדה גם היא במפעל, כמזכירה. לפני שקיבל את המפעל עבד בהכנת מדרסים אורטופדיים, והיה בעל מקצוע כתחום. מחוץ לעבודתו במפעל, הדריך בתנועת נוער ציונית בשם ״בלאו-וייס״ - כחול ולבן, שם גיבש קבוצת צעירים שתכננו לעלות לישראל ולהקים קיבוץ. אדי לא היה אדם דתי, על אף שגדל בבית כזה, אך הוא היה יהודי ציוני ותכנן לעלות ארצה עם הקבוצה.

שאר החברים בתנועת הנוער התנגדו לרעיון ולחצו עליו להישאר עוד זמן; לבסוף עלתה הקבוצה ארצה בלעדיו, ועד שהגענו אנחנו כבר התפרקה הקבוצה וכל חבריה התפזרו. אדי הבין היטב את המתרחש סביבו אך לא היה מוכן להיכנע לנאצים. יום אחד כשהלך ברחוב, עברה פלוגה של האס. אס. וכל האנשים שברחוב נעמדו דום והצדיעו, מלבדו. חייל אס. אס. יצא מהשורה ושאל אותו מדוע אינו מצדיע ואדי השיב לו ״אני יהודי״. הדבר כמעט שעלה לו בחייו, למזלו החייל כל כך הופתע מן התשובה, שפשוט הסתובב והלך.

בקבוצת שילר

...גידי ואני גרנו כבר בבית הילדים שכונה ״הבית הגדול״ והתקבלנו לחברת הילדים שהייתה מאוד מאורגנת. היו לנו אספות, וועדות, הכנו מסיבות חג, ריקודים ושירה. יושבי הראש היו הילדים המבוגרים ביותר, והם ניהלו את חברת הילדים באותו אופן שבו התנהל הקיבוץ. עבדנו לפי סידור-עבודה גם בענפי המשק, אך בעיקר בגן הבית אשר נוהל על ידי חברת-הילדים. ההכנות לחגים ולמצעדים בעיר רחובות הסמוכה, מילאו מקום נכבד בעיסוקינו. בחזית בית הילדים הייתה גינה ובה עצים ופינת ישיבה. נהגנו לשחק שם במים וחול, בנינו מערכת תעלות, טחנות רוח, סכרים ושאר פעלולים. היינו מטפסים על עצי הגויאבה וזוללים פירות בוסר. ברחבי חצר המשק היו פזורים גלגלי ברזל שנותרו משיטת השקיה שיצאה משימוש, אספנו את הגלגלים ומוטות עץ מהבננות, ובנינו עגלות. כך הקמנו צי שלם של עגלות שעמד בסוכה שעמדה ליד ״הבית הגדול״, הכרזנו על חברת הובלות וביצענו את כל ההובלות בתוך הקיבוץ - ממחסן הפרודוקטים שעמד בחצר אל המטבח, ממוסדות הילדים למכבסה, ועוד כל מיני הובלות. בכל רחבי הקיבוץ אפשר היה לראות ילדים רצים עם העגלות הללו. כאשר התקלקלה אחת מהן, מיד הובאה לסוכה ושם טופלה בידי צוות התיקונים. מינינו גם ילד לתפקיד של ״סדרן״, ובעזרתו אפשר היה להזמין הובלות. עם הזמן, בנינו עגלה בעלת תא סגור כדי להוביל אוכל למוסדות הילדים, ככה העסקנו את עצמנו שעות ארוכות, למשך תקופה. כשחלינו במחלות ילדים כמו שנית ואבעבועות רוח, היו מטילים עלינו הסגר, בנו גדר תייל מסביב ל״בית הגדול״ והורינו ושאר המבקרים דיברו איתנו מעברה השני. בימים כתיקונם, נהגנו לאכול ארוחת בוקר ולאחריה לצאת לבית הספר. האוכל כלל זיתים, ירקות, לחם, ריבה מדוללת במים, ביצים וחמאה שאותה היינו מורחים בשכבה דקיקה ועושים גבעה קטנה בקצה הפרוסה. את החמאה הביאו מפרדס לוינסון, שם התגוררו בדואים שגידלו פרות בפרדס, והיו חובצים חמאה מחלב בעזרת מחבצת-יד. ״הבית הגדול״ היה בן שתי קומות, היה לו גג רחב ושטוח ומגדל. היינו עולים למעלה במדרגות ומחליקים למטה על מעקה העץ. בקומת המרתף התגוררה אם חבר, קשישה דתייה, שבישלה לעצמה. בין שתי הקומות היה חדר ביניים ששימש כמחסן בגדים, ולמעלה הייתה יציאה לגג קטן יותר, שבו עמדו מדרגות העץ ללא מעקה שהובילו למגדל. תמיד פחדתי ליפול מהן ולפעמים חלמתי שאני פורס ידיים ועף בחלל שבין המדרגות.

בגבע

...וכך, ביום בהיר אחד העמסנו את כל רכושנו על משאית ויצאנו לדרך. החברים ומשפחתה הגדולה של לאה׳לה בגבע קיבלו אותנו יפה. קיבלנו דירה בצריף השוודי שכבר אינו קיים. ולאה׳לה הפסיקה להתלונן. היא התחילה לעבוד ב״גן־אורנים״ עם אחותה התאומה רוחה׳לה שהייתה אז הגננת, ואני התחלתי לעבוד בדיר. הייתי מרוצה למדי מהעבודה, שאומנם הייתה קצת מסריחה אבל הצוות היה נחמד. אהבתי לצאת למרעה אך לחלוב פחות, כך חלפה לה השנה הראשונה בגבע. מהדיר עברתי לעבוד בפלחה, בעיקר בחריש בקווי הגבהה עם הפורדסון. הימים עברו עליי ברעש נוראי, באבק ובישיבות ארוכות בגב נטוי הצידה, מכיוון שגלגל אחד היה תמיד בתוך התלם. במחרשה היו שלושה סכינים (דיסקים) וחרשתי בה ימים שלמים, איש לא חלם אז על קבינות ממוזגות וטרקטורים חזקים. אהבתי לעבוד על הקומביין החדש, הג׳ון-דיר, כשגמרנו לקצור עלינו צפונה, לגליל העליון. לקצור בחלקות שונות. מהפלחה עברתי לעבוד במוסך, ושם מלבד עבודה בתיקונים שונים, עסקתי גם בבניית מכונות עם משה אבן-צור. המוסך היה ערבוביה גדולה מאוד (היה זה הרבה לפני שיוסי שמחוני הגיע ועשה שם סדר), בחוץ עמדו ערימות של גרוטאות - במחסן שרר תוהו ובוהו, אני ניסיתי להשליט מעט סדר כמיטב יכולתי. יום אחד באו אליי אחיק שמחוני וגדעון גולן, ישבנו על הדשא, והם הציעו לי לעזור להם בהקמת מפעל חדש בגבע.

במפעל בקרה

...בישיבת המזכירות הוחלט לבסוף להקים את המפעל, בתנאי שיעבדו בו חמישה עשר איש לכל היותר. אנחנו התעתדנו לעבוד בו רק חצי יום, את החצי השני השלים כל אחד בענף שלו, ואני כמובן השלמתי במוסך. בשנת 1964 נסענו אחיק ואני לשבועיים לאנגליה, לבקר במפעל ״מקסם״. הייתה זו הפעם הראשונה שיצאתי מהארץ והייתי מבולבל והמום למדי, למזלי היה איתי אחיק, שהיה כבר מנוסה יותר וידע להסתדר.

כשחזרתי לגבע, התחלנו בהקמת המפעל, קיבלנו עבורו את החלק הדרומי של הרפת ואת האורווה, הזמנו מוצרים מוכנים. אחיק וגדעון עסקו במכירות ואני התחלתי בהקמה הטכנית. באורווה סידרתי את המוצרים שהגיעו, וברפת עזר לי אליק פלג, שהיה העובד הראשון של מפעל ״בקרה״. ביחד שברנו אבוסים, הרכבנו חלונות, צבענו והכנו את המקום להכנסתן של המכונות. המשרד של המפעל שכן בצריף סמוך לביתן שבו שוכן כיום המשרד לסידור-רכב. במשרד ישבה שרה לוין ולאחר מכן עבדה בו שוש רם בתור שרטטת. התחלנו ברכישת מכונות, הראשונה בהן הייתה כרסומת ישנה מלפני מלחמת העולם הראשונה. אליק ואני פירקנו וניקינו אותה, החלפנו לה את הרצועות, הוספנו לה גם ציוד פניאומאטי להפעלה אוטומטית, ולמרבה הפלא היא עבדה שנים רבות. כיום ניצבת המכונה הזו ליד המוזיאון של גבע. קנינו מחרטה גדולה. מקדחה גדולה ומקדחה קטנה, הזמנו משוויץ מכונת גלגול. כמו שראיתי ב״מקסם״ וקנינו תנור מיוחד להדבקת הבוכנות על המוטות. סידרנו במפעל אזור למחסן. לצידו העמדנו את שולחנות ההרכבה ולידם העמדנו את המכונות, וכך התחלנו לייצר. המוצר הראשון היה צילינדרים ולאחר מכן התחלנו גם בייצור שסתומים, הראשון בהם היה שסתום מיצערת. הקמנו את הצוות יונה גפן, אסף לוין, דן כהן, אורי שלו ונתק׳ה זבולון שעוד היה כמעט ילד.

כתב אמי