אבא, אבא שלנו
כתבה ורד
קשה לדבר על אבא בלשון עבר, הוא כל כך חי בינינו. אהוב כל כך ע"י כולנו - בנים, נכדים, נינים, ואוהב אותנו. אבא נהדר. משענת יציבה ומרכז המשפחה הרחבה. כשאני אומרת בנים אני מתיחסת כמובן גם לכלות ולחתנים שאומצו ע"י סבא ואימצו אותו כאב. אבא יחיד ומיוחד. אדם רגיש לזולתו, יודע להביע רגשות ולרגש אותנו כל פעם מחדש. יודע לשמור על קשרים משפחתיים עם הקרובים מצד אמא, קרובים ורחוקים, מרביבים ואורים בדרום, ועד עכו בצפון. ובכל מקום מביא אהבה, ומתקבל באהבה.
אבא שלא נח לרגע, תמיד עסוק, גם בשעות הפנאי- מכין מיץ לימון, מחמיץ מלפפונים, קולף וחותך ירקות למרק, קורא ספרים , משחק עם הנכדים והנינים, כובש זיתים, הולך לבקר בבית סביון את כל אחד ואחד מדיירי הבית. הולך לחדר כושר, בתקופה שכבר לא יכול ללכת סביב גבע .
אבא גדל יחיד, ללא משפחה, ויחד עם אמא הקים משפחה גדולה, שבט. ששה בנים ובנות 22 נכדים ונכדות, וזכה גם לשמונה נינים ונינות.
הקשר ההדוק עם אמא לאורך השנים הביא אותה להרגיש כל מה שקורה בגופו. היא הרגישה לפנינו ולפני הרופאים שהוא הולך מאיתנו, וניתקה את עצמה, כשהבינה שלא תוכל להצילו הפעם, כמו בפעמים הקודמות.
אמרתי ששה ילדים- בחדרים הקיבוציים הקטנים של פעם, זה היה אמור להיות צפוף. אבל בחדר של אמא ואבא היה תמיד מקום לכולנו וכל אחד קיבל את מלוא תשומת הלב והאהבה. וגם עזרה בשעורי הבית. בעיקר אני זוכרת את תרגולי הלמידה בעל פה לשיעורי תנ"ך שהתחילו בחדר ההורים והמשיכו לבית הילדים לשעת ההשכבה. אחרי שש פעמים, אבא בודאי ידע בעל פה את שירת הים ושירת דבורה. אבא ניגן במפוחית ובחלילית, ומאד רצה שגם אנחנו נלמד לנגן. את היחס לעבודה ולחיים הקיבוציים העביר לנו בלי דיבורים, ע"י דוגמה אישית. לא ביקש אף פעם עזרה ולא רצה להיות לנטל על אף אחד.
כשנולד הנכד הראשון, אבנר דאג אם אבא ימשיך להיות אבא או רק סבא. אבא כמובן ידע למלא את שני התפקידים בהצלחה מרובה במלוא תשומת הלב והאהבה.
החדר הקיבוצי הקטן התחלף בדירה גדולה יותר. כשאנחנו הולכים אליה אנחנו הולכים ל"סבאים".
הנינים רבים ביניהם מי ישב על הברכיים של סבא גדעון, ומבקשים ממנו לנגן במפוחית.
וסבא גדעון מחבק ומנשק, מנגן להם, ומסיע אותם בקלנוע שלו .
אוי אבא, רצינו שתמשיך אתנו עוד, וגם אתה רצית. כל האהבה הרבה שהרעפת עלינו, כל האהבה הרבה שאנחנו חשים אליך , תשאר בלבבות של כולנו.
ורד