גדעון גלילי - הספד

כתב אורי

גדעון נולד פעמיים ופעמיים הלך לעולמו.

לידתו הראשונה אפופה בסימני שאלה: מתי נולד? מי הייתה אימו? מדוע בחרה להביאו עטוף בסמרטוטים למוסד יתומים בחיפה של שנות העשרים?

לידתו השנייה כולה סימני קריאה: קריאתה של אורה לעזרה. עקשנותם של מצילי חייו ונחישותו של גדעון לחזור אל החיים, הפעם כשסביבו משפחה גדולה ואוהבת שרק מעטים מצליחים להקים – כולה מעשה ידיו ומעשה ידיה של אורה.

על גדעון צריך לכתוב בזהירות. אסור להאריך במילים, צריך להיות מתומצת, פשוט, בהיר וחד. שכן, גדעון השתמש במילים במשורה. אבל איך מתמצתים חיים? איך מפשטים חיי אדם שנס שזור בהם?

כדאי להתחיל בדמויות המבוגרים שסבבו אותו כילד – לוקי המטפלת במעון – אישה חמה ואוהבת אשר ידעה להעניק חום אמהי לילדים שאמא הייתה בשבילם רק מילה במילון; הדודה ליזה – מנהלת המעון – אישה קפדנית ונוקשה אשר ניהלה מעון עצמאי ביד חזקה ובצורה מופתית; צבי ברזק - אח גדול חורג - שהיה לוקח אותו עם שרה ושאול, אחיו לגורל היתמות לסופי שבוע מלאי חוויות ברכב שרד גדול ומבריק. דמויות המבוגרים הללו השתקפו בגדעון תמיד – החום השקט, הקפדנות החדה - הבלתי מתפשרת והנתינה שאינה תלויה בדבר.

חייו של גדעון אריג טווי שתי וערב של החיבור בין אמונה, מעשה ואנשים. אריג שלם ארוג בקווים ישרים ולא מצועצעים, בדוגמא ברורה לעין... חיים לדוגמא –

דוגמא לחיים:

חוטים הנשזרים לרוחב –  גדעון עבר מהמעון לכפר הנוער שפייה ומשם בגיל 17 לקבוצת גבע. כאן, כשעבד בצאן פגש את אורה לוין בתם של הוותיקים מקימי המקום והקים איתה את משפחת גלילי. בכל מקום בו פעל, שקד גדעון על יצירת קשרים בלתי ניתקים, מאופקים מאוד אך חזקים ככבלי ברזל. כך היה עם הילדים מהמעון, עם חברים משפייה, עם שותפים לגורל הבדידות ועם בנים וצאצאים למשפחה ולשבט.

חוטים הנמתחים לאורך – גדעון הקדיש שנים של עשייה לטווית חוט החינוך, חוט הכבוד לזקן, לחולה וחולשת הגוף. ובתווך, חוט הזהב של יציאה מיתמות ותלישות אל שזירת ענפים מסועפים ושורשים עמוקים באדמה ובאדם.

בגבע עבד תחילה בפלחה וחווה את הפרחת שממת הנגב עם חבריו לענף, הכשיר את אדמות זרעין להשקייה ואחר, לקח על עצמו את ריכוז חברת הילדים.

אנחנו, הילדים, הכרנו אותו ברעמת תלתלים לבנה המבליטה פנים שחומות, זרועות מגוידות וצחוק כאילו נבוך. תמיד רכוב על טרקטור 'פיאט' רומני, רתום לעגלה, המוכנה לקחת אותנו לגיוס. הגיוס היה שם נרדף לגדעון. כך התגייס לצבא עם קום המדינה, כך התנדב לשרת במרומי החרמון כקצין, כך התגייס כמדריך חקלאי בקיבוץ גזר, כך גייס כל אחד מאיתנו למשימות המשק. תפיסתו החינוכית הייתה להעמיד את הילד מול אתגר החיים, מול דרישות החברה, מול החובה המשותפת והבלתי ניתנת לערעור – לקטוף אשכוליות ולעמוד במכסה היומית; לטפל בעיזים ולשמור על פינת החי יפה נקייה ומוקפדת. על חטאי ילדות נסלח לנו אחרי שהודינו במעשה ותיקנו במו ידנו את אשר שברנו. האחריות למעשה לטוב ולרע לא הייתה אמירה אלא מציאות יומיומית. מול בית הספר ייצג גדעון את הילדים שהתקשו בלימודים. הוא ראה ויישם את אחריות הקבוצה על כל ילד וילד.

מהחינוך עבר גדעון למפעל השקדייה. היה זה חיבור בין החקלאות לתעשייה, גדעון היה שותף בהקמת המפעל ובהפעלת מערך הקילוף והפיצוח. על קופסת גפרורים היה רושם את היבול שקיבל ועל רישום פשוט זה לא היו עוררין. גדעון השתמש במילים במשורה. אולם מבעד למילים הקצרות ולמשפטים החדים אשר סודרו תמיד בצורה ממוספרת, קרנה הכמיהה לצדק ולאיכות בלתי מתפשרת. כך הפך השם גלילי למותג של פשטות ושל טיב. שנים אחר כך כשהחלו בקבוקי השמן של גדעון וקופסאות הזיתים שלו לצאת אל העולם, מתנה ייחודית משלו לכל אדם וחבר, היה גדעון כותב על האריזה במדבקה לבנה 'גלילי' תוך ציון מינימליסטי של מועד הייצור ושל סוג התוצרת.

הדרך של גדעון להכות שורשים נשזרה מהמעשה אל המנהג ומהמנהג לטקס ומהטקס למוסד של ממש. כך הפך את מחסן הטיולים מחדר קטן ובו מספר מימיות, לאולם מוקפד שבו כל צרכי ההצטיידות לטיול, מבלי להחסיר אף פרט. גדעון היה מכין כל מסע לפרטי פרטיו. ועם שובם של המטיילים היה מחזיר הכול על כנו ומתקן את הדרוש תיקון. כבישת זיתים הפכה מעיסוק למוסד וכך גם אצירת השמן. כך היה גם עם המפגשים המשפחתיים, הפגישות במוצאי שבת וכמובן יציאת המשפחה המורחבת לים, בכל שבת ראשונה של חודש ספטמבר. כאמור, לא היה זה מנהג סתם, אלא מוסד ובו הקפדה על כל כללי הטקס.

גדעון ואורה הקימו סביבם משפחה עצומה. ורד היא הנכדה הראשונה בגבע, עמי הנין הראשון וענבר הוא הראשון מבני הדור החמישי שנולד על אדמת הגבעה. כך נבנתה משפחה בה הנשים משכילות בתחומי המדע והריאליה והגברים בעלי ידיים של זהב. ארבעה דורות של אנשי מדע ודעת יצוקים סביב ליבה חמה, מלוכדת, משפחתית ותומכת בלי גבולות. משפחה הקורנת החוצה למרחקים.

גדעון אשר עסק שנים בתמיכה בקשיש ובחולה, יצר קשר עם עמותת יד שרה ודאג תמיד לכל צרכי החולים. תמיד דאג לבקר כל איש ואישה בבית סביון ובבתי החולים ולא חשש לעמוד מול החולשה והכאב. כשנזקק הוא לפעמון חירום, קיבל את הגורל בהתנצלות שהנה הגיע גם תורו להיזקק לזולת. אולם, תמיד חזר ואמר כי לא יסכים להיות מובל על כיסא גלגלים וכך, רגע לפני - בחר לצאת מהעולם הזה כאדם שכבודו הולך לפניו וכעץ ששורשיו מחזיקים ענפים גדולים ויפים נושא פרי ומצל על כל סובביו.

סלח לנו גדעון שקצרה ידינו מלכתוב עליך בקיצור. חייך גדולים מדי מלהמעיט עליהם את הדיבור. נוח על משכבך בשלום וימתקו לך רגבי עפרה של גבע, מקום הולדתך השני.

אורי ברזק