הפולניה שלי
כתב יהודה
אתי, הכרנו במסיבת פורים חורף 1969. שנינו הינו אז חיילים, אני בבה"ד חיל הים, ואת שרתת בבי"ח אסף הרופא. באת לגבע עם רותי גלינקה ששרתה איתך. נמנעת מנסיעה לאשקלון לביתך, כך שניצלת כל הזדמנות לנסוע למקומות אחרים.
הכרותנו נמשכה חודשים ספורים. זאת הייתה אהבה ראשונה ותמימה. היית באה לבקר אותי בבסיס בחיפה ונכנסת דרך חור בגדר. הופעתך הייתה מרשימה, תמיד מאופרת עם תסרוקת קוקו (זנב סוס) שאחר כך הוחלפה ב"קארה" שכה אהבתי.
אח"כ, משום מה, נותקו קשרינו. לימים, כשנפגשנו מחדש, כל אחד האשים את השני. תמיד אמרת לי שהיינו צריכם להתחתן בגיל 19 ואז היו נמנעות צרות רבות.
יום אחד קיבלתי ד"ש ממך דרך אורה אפרתי שבאה לבקר את בתה טלי וגבי בקיבוץ גלגל, היא מסרה לי את מספר הטלפון שלך, וכך חודש הקשר לאחר 10 שנות שתיקה.
באתי לגלגל בשבת בבוקר לבקר ומיד הרגשנו שנינו שמכאן אנו ממשיכים ביחד.
עברת לגבע עם התאומים. הקליטה לא הייתה קלה לשנינו . אני שהפכתי מרווק פתאום לבעל משפחה+ילדים, ואת שהגעת למקום חדש.
אבל ביחד צלחנו את כל הקשיים וחזקנו אחד את השני.
הקמנו משפחה. נולד בועז ולאחריו נועה, שלאחר לידתה יצאת לבי"ס לאחיות בבי"ח העמק להשלמת תואר לאחות מוסמכת. בשלב זה היו לנו 4 ילדים, היית לומדת כל יום ואח"כ עושה שעורים עם חברות בעפולה עד לשעות הקטנות של הלילה. אך כל הקושי התגמד לעומת האושר שלך בטכס הסיום עם קבלת הקפ ועליו פס שחור(סימן לאחות מוסמכת)
התחלת לעבוד בטיפול נמרץ ילדים, ומשם המשכת למחלקת מיון ילדים שם עבדת 20 שנה, ובשנה וחצי האחרונות עבדת במכון הגסטרו.
היית אחות מוערכת מאוד ע"י כל הצוות המקצועי של בית החולים וכן ע"י ההורים. ידעת ליצור קשרי עבודה טובים עם כל הסובבים אותך, כולל גם נהגי מוניות, פקידי משרד קבלה, כוחות עזר, נערות שרות לאומי, אחיות ורופאים.
זכור לי מקרה שאחת מבנות השרות הלאומי נכנסה להריון לא רצוי. עזרת לה בביצוע ההפלה והזעקת אותי לבי"ח באמצע היום שאבוא לקחת אותה לביתה מבלי שהדבר יוודע לשום אדם. גם במקרה זה, כבמקרים אחרים, ידעת לפתור את הבעיה ולתת לכל אחד יחס חם ומיוחד.
באחד האשפוזים, בזמן מחלתך, פגשתי את ד"ר עלי אתו עבדת בחדר המיון. אמרתי לו "בוא תגיד שלום לאתי". הוא ענה לי "אני לא יכול לראות אותה במצבה הנוכחי, אבל תאמר לה שרק בזכותה נהייתי רופא".
אתי את חסרה לי בהמון מצבים. פתאום אף אחד לא מעיר לי שאני שומע שלמה ארצי בקול רם או שאני רואה עם בועז ערוץ 5 (ומי בכלל צריך את הערוץ הזה?), ושאני מכניס את בגדי הרפת בערב לסלון ליום המחרת, ושאני מטגן נקניק עם חלון סגור בחורף. ועדין איני יודע להבדיל בין מגבות מטבח ומגבות ידיים (כנראה שרק את יודעת את ההבדל).
חסרים לי הדברים הקטנים שהיינו עושים ביחד, טיולים הליכות לשוק שכל כך אהבת לפשפש בכל הסמרטוטים שם, לצאת להצגה להיפגש עם החברים שכל כך אהבו אותך.
וחסר לי הרעש של הפן שהיית מסדרת את "הקארה" שלך .
ומאיפה הייתה לך הסבלנות לרקום לכולנו את השם על כל בגד חדש?
אתי את היית הדבק שליכד את כל המשפחה ותמיד ידעת לאחד את כולנו. הלוואי שיהיה לי הכוח והתבונה להמשיך בדרכך.
ואם אי פעם תפתחי שם למעלה את ה"קניפל" תמצאי מיליוני טונות של אהבה שלי אליך.
יהודה.