יקר שלי
כתבה אמירה
שעת ערב מאוחרת ואני כותבת לך מכתב אחרון, אחד סופי, אחרי כל אותם עשרות ואולי מאות מכתבים שנכתבו בינינו במשך 40 שנה ויותר.
הבית כל-כך ריק והלב מלא געגועים עד כאב, כל-כך הרבה יש לי לספר לך אבל שלא כתמיד אתה אינך כאן להקשיב, לענות ולשוחח, ורק אלוהים יודע שהעינוי קשה מנשוא. חזרתי היום מהעבודה ברמב״ם ואתה לא חיכית לי בחיוך, חיבוק ונשיקה, לא התקשרת אלי במשך היום לדרוש בשלומי ולא התקשרת אלי בדרך, בדאגה שאסע בזהירות. מה עושים? איך לא משתגעים מהשקט הזה שבבית?
הילדים מקסימים, דואגים לי בלי גבול והקטנים, כל אחד מקבל את האבידה בדרכו שלו. הגדולות מבינות ועצובות, והקטנים מספרים שסבא עכשיו מלאך, שמים פרחים על הקבר, משקים ומביאים לך ציורים, ואני מצרה על בעל, אבא וסבא נפלא ואהוב שאיננו עוד איתנו. את כל הטוב שבך נתת לילדיך, את הטוהר, היושר, החריצות, הדייקנות, חוש־הצדק, האהבה ליופי ולמוזיקה, לטבע, לחי, אהבה לספר טוב, כבוד לזולת, וויתור וענווה. כל אחת מתכונות אלו נמצאות בילדינו והם ודאי ינחילו זאת לילדיהם וזו ירושתך הגדולה. כמה סבלנות היתה לך לנכדים. לטייל איתם, לספר ולצייר להם והכל בשקט וברוגע ועם כל-כך הרבה ידע.
גיבור אהוב שלי, באיזה כח ואומץ נשאת את מחלתך. היה כיף להיות איתך בכל רגע ורגע, לא התאוננת, העיקר לא להעיק, לא להפריע ולא לשבש לאף אחד את סדרי-החיים, אפילו לא לילדים שכל-כך רצו לעזור.
תאב חיים היית. לא פחדת לסבול, אבל כל-כך פחדת למות, ידעת שיש לך כל-כך הרבה להפסיד, ואנחנו יצאנו המפסידים הגדולים.
הדבר החשוב והמשמעותי בחייך, ממש מקודש, היתה המשפחה.
אל העבודה התייחסת ביראת-קודש, גם כשהיה לך כל-כך קשה והתחננתי שתעבוד קצת פחות, תמיד פטרת אותי בחיוך ואמרת: ״זה בסדר״. ואני ידעתי שאתה חורק שיניים וממשיך, העיקר להגיע לעבודה ולו גם לזמן קצר.
הבית כל-כך ריק בלעדיך והוא עוד יותר ריק כשהילדים והנכדים באים ואז חסרונך העצום בולט עוד יותר.
מוצאת עצמי מדברת אליך, מנשקת את שפתיך בתמונה, אתה אינך אבל נשארו לי הזכרונות הנהדרים של חיים מלאים ומאושרים עם איש אהוב ויקר, מלא כרימון, אוהב, מפנק ועוטף את כולנו בשפע של חום ורוך.
הסתו התחיל, הגשם הראשון כבר ירד, וכמה אהבת את אותם הימים כשבחוץ כבר קריר וקצת אפלולי ובבית הקטן שלנו כל-כך נעים וחם. ועכשיו רק הילדים והנכדים ואני.
כבקשתך, אני משתדלת לא להטריד אותם יותר מדי, לתת להם לצמוח ולגדול ולחיות את חייהם וכנראה שגם אני אשרוד ואמשיך את חיי, אבל שום דבר לא יהיה אותו דבר. לא תהיה כוס קפה של בוקר שבת כשברקע השירים היפים שאהבנו לשמוע. לא יהיו יותר ביחד רגעים קסומים ורומנטיים בצבעים של שקיעה וזריחה מול חלון ביתנו. לא יהיו טיולים לעת ערב סביב גבע.
לא עוד ירידה לשיפוע בסתיו ובאביב ושטפונות של הואדי בחורף, ולא בילויים של קיץ בבריכה. לא תמשיך לקום לעבוד כל בוקר בדייקנות של שעון ולא נפגש עוד לארוחת בוקר משותפת וכל־כך יקרה לנו, כאילו לא נפרדנו לפני שעתיים, יושב מולי ומסתכל לי בעיניים ותמיד ידעתי מה רצית להגיד לי.
לא נחליף רשמים על ספר טוב ולא תצחק ממני כשאני מזילה דמעות מסרט רומנטי בטלויזיה. לא תהיינה עוד שיחות נפש של נשמות תאומות ולא תהיה כאן כדי להרגיע אותי על כל דאגה שצצה.
לא תהיה איתי ברגעים העצובים ובכל אותם רגעים שמחים שחלקנו יחד. לא תלך איתי לישון ולא תקום איתי בבוקר.
ולעולם לא תגיד לי יותר את המשפט שכל־כך אהבתי לשמוע: ״אשתי, אני כל-כך אוהב אותך", משפט שנאמר עם צליל כל־כך מיוחד שלך.
עכשיו אתה בגן-עדן. ודאי נפגשת עם נוני, תמר, אבא ואמא ואולי עם בני-הכיתה הרבים שאינם. אני בטוחה, שגם שם כמו כאן אתה עדיין ה״עוגן״ שלנו (כך קראנו לך) שתמיד נמצא, תמיד מחכה ותמיד יש על מי לסמוך.
גם עכשיו אתה ודאי מחכה לי בסבלנות, עם חיוך ומילה טובה, חיבוק ונשיקה. נוח בשלום אהובי הגיבור ושמור על כולנו מלמעלה. אוהבת אותך המון ומתגעגעת כל־כך.
שלך לתמיד,
אמירה