סבתא אסתר
תוספת השם הפרטי לאחר ה״סבתא" היתה כורח המציאות עבורנו, נכדיה הראשונים, היות ובגבע היו עוד שתי "סבתות גדולות״. בנוסף לעוד שלש סבתות שהיו לאורלי ולי מחוץ לגבע. עם חלוף השנים הלכו לעולמן ״הסבתות הגדולות", אך המונח ״סבתא אסתר״ נשאר. אחד הזכרונות הראשונים שיש לי מסבתא, הוא מכתה א': הייתי חולה ושכבתי בבית הילדים (בית א,), סבתא באה לראות מה שלומי והביאה לי חיפושית צעצוע קטנה, דבר ששימח אותי מאד. זכרון בהיר נוסף הוא, של סבתא הרצה אלי בקריאות שבר, לחלץ אותי מספסל שרגלי נתפסה בו. כשהתגייסתי לצבא היו ההורים בטיול בחו״ל. סבתא, כמובן מאליו, הגיעה לאוטובוס הראשון של הבוקר כדי להפרד ממני. אי-אפשר שלא להזכיר את המפגש המשפחתי שהיתה סבתא מקיימת בכל שבת אחר-הצהרים. כל השבט היה מתכנס, ובין הגשת מזון, להכנת קפה, היתה סבתא יושבת בכורסתה ומתפעלת מהנכדים, ובשנים האחרונות, גם מהנינות. החיים לא חייכו אל סבתא: אחיה נהרג בגיל צעיר בתאונת דאון, סבא לקה בשיתוק, והמכות הקשות מכל - מותם של אמנון ותמר. עד שחלתה היתה הולכת יום־יום לבית הקברות, ויושבת שעה ארוכה ליד קברי יקיריה.
בפסח האחרון, כשכבר היתה בבית־סביון, חולה וחלושה, לא שכחה סבתא לדאוג לכך שכל אחד מבני המשפחה יקבל מתנה לחג, וכמובן שבארונית ליד מיטתה היו תמיד סוכריות ושוקולד עבור הנכדות הקטנות והנינות. היה עצוב לראות איך סבתא שתמיד היתה בריאה וחזקה מצטמקת ונחלשת מול עינינו. עד יומה האחרון, היתה צלולה ושמרה על קור־רוח. למרות שידעה שזמנה הולך ואוזל. אפשר אולי להתנחם בכך, סבתא, שאם קיים איזשהו עולם, אחרי העולם הזה, את יושבת בו עכשיו עם יקיריך שכל כך כאבת את לכתם.
רן