על מות – לאמנון

כתב נחמן

הטבע אוהב את אוהביו. אמנון, הטבע שכה אהבת מאיר לך פנים.

גשמי הברכה החזקים, המרווים את האדמה, פסקו והניחו לשמש ללוות אותך אל מקום מנוחתך.

ואתה - צמח השדות האלה, אילן מאילנותינו היפים ששרשיו ינקו לשד־חיותם ממעמקי האדמה הזאת, והם נאחזו בה עמוק ורחב. נוף שהגביה לצמוח אל השמים האלה, ואל האפקים, על זריחותיהם ושקיעותיהם וכל מראותיהם - הכל שוקע בך.

מילדותך - הסקרנות, התנועה והחיים היו סימניך. ילד משולהב מתרוצץ עם מצודת־פרפרים בגבעות ובגאיות שלנו, בגלבוע ובגבעת־המורה, תוהה על תעלומות הטבע ונפלאותיו: חרקים, זוחלים, יונקים וצמחים - משכו אותך וקסמו לך בלא־הרף. ללא שבעה. וכשגדלת - אך טבעי היה שתעשיר את היכרותך עם סודות המקום והקיום, תתעשר ותעשיר, תינק ותעניק לזולתך. והם רבים רבים. וטיולים, טיולים אין קץ. ברגליך הארוכות ועימך הסקרנות וכל חושיך הפתוחים ודרוכים - מדדת את הארץ וטבע לארכה ולרחבה. ללא רוויה, ללא שובע. ועל שרשי קיומנו ומעשינו כאן - תהית. לא הסתפקת בידוע, במקובל. חתרת אל מחוזות נעלמים, אל מניעים חבויים, אל מעשים גנוזים שטרם נחשפו ויש בהם, אולי, לפרש ולפענח נכון יותר את שרשי־המעשים. כך לגבי ההתיישבות שלנו, בגבע, באזור, בארץ; כך לגבי מייסדים במושבות נשכחות מימים רחוקים, כך בפגישה עם הערבים ומסורותיהם וכך בפרשיות ישוב ועם - קדומות וקדמוניות. עבר והווה נשקו בעולמך, טבע ואדם, מדע ופולקלור, אגדות ישראל וחכמות עולם. כמה התפעמת כשנגלה לך קשר חדש, גוון לא ידוע, טעם לא מוכר. ומעולם הטבע, המדע והחינוך אתה משליך עצמך אל עולם החומר, תחום חדש לך, לך - שסקרנותך אינה יודעת שבעה. ואתה מתפעם אף מעולם זה, לומד אותו, מתאמץ להבין את התופעות ואת הכוחות והחוקים המניעים אותן, וגם להשפיע עליהם. אתה צולל אל נבכיו של עולם מורכב ומגרה זה בכל מאודך, כדרכך.

רגילים היינו לראות אותך, אמנון, צועד במדרכותינו בצעדיך הענקיים הנגררים ברישול־מה; גבוה! תמיד מסלסל לך בקול רם ומשתפך בשיריה היפים של הארץ כשאתה ממציא להם מלים משלך. שולח חיוך מהיר ומאיר לכל הנפגש בדרך תוך שאינך מפסיק מזמרתך. כביכול - שרש נשמתך הוא השיר, השירה. מאז אסון היספותה של תמר, השלכת עצמך ביתר־שאת אל עשייה. כאילו על־מנת להמלט מעקת היגון המועכת. אתה מעמיס על עצמך עוד ועוד כמו אין גבול לכוח המעמס שלך. וכך - עד ליל השבת האחרון ועד הליל האחרון ממש. התפנית מטרדות התפקיד ומטרוף־המערכות שהוא נקלע אליהן - אל אהבתך הראשונה האמיתית: הטבע, הפולקלור, המסורת. את ״סדר ט״ו בשבט״ הספקת להכין עד אחרון פרטיו, זה שעל השלמתו שקדת עד רגעיך האחרונים ממש.

נפש האדם - מי יבין נפתוליה? דרך הרוח - מי ידע?

נדרך הקפיץ עד ללא נשוא! נמתח המיתר עד שפקע! נשבר הכד על המבוע! נעלמות דרכי הגורל. אין-אונים עומדים אנחנו אל מול פני התעלומה הנוראה. תוהים - ופשר אין!

ונותרה רק זעקת הכאב והחרון: למה עשית זאת, נער מגודל שלנו?!

נחמן רז