תמר ילדתי

פרא לא לומד עול שלי.

ילדה של מרחבים –

צמח־בר בישנית שלי.

חצופה ורכה.

יפה, פרועה ויחפנית שלי.

וקשובה - מהרהרת.

גאה, טובה, מתיסרת ־

חושבת, חושבת, חושבת ואוהבת שלי

וכל השיפעה הסוערת הזאת רק לתוהו לתוהו...

ילדה שלי

סוס לכרכרה לרתום הבטחת

שנשוט במרחביך

שנשעט בתוך נופיך

שנצלול בים חלוּם צבעים

של שקיעה רכה.

אמרת: אמא, רק אני ואת

שהלא רק כרכרה לשתים...

הבטחת...

ואת בתוך התכלת והאור,

ובלילה הצונח מְכוּכב על דממה גדולה

נדהמת.

עם צניפת סוסים ושעטת דהרתם

ובציץ הנובט.

ובתומר, התומר הזה הנע,

מאוֵש את שמך כשמו.

תמר בתוך הזעם, התמיהה והכאב.

והשקט הנורא ואיום

הדומע אותך,

השותק אותך

תמר.

אמא